שתף

נדל"ן זה לא יוגה / ענת מסינג

01.04.09

אין לנו מה להתלונן. אנחנו גרים בדירה קטנה וחמודה, בשיכון וותיקים ברמת גן. טיפת חלב ממש מעבר לפינה, פעוטונים, משפחתונים וגני ילדים בשפע, בתי ספר גם. פינות ירוקות למכביר, הר נפולאון, שבע טחנות וגני יהושע במרחק של חמש דקות הליכה. גני שעשועים, ג'ימבורי למעוניינים, קניון אילון. חניה נוחה, שמונה דקות נסיעה מתל אביב.

אוכלוסיה מגוונת, צעירים ומבוגרים, נפגשים בגינה אחר הצהריים, שותים קפה קר בבית הקפה הסמוך, משקיפים על הילדים שמתגלשים במגלשה, מתגוששים בחול, צווחים מהנאה. יש מכולות בניחוח של פעם, מספרות, חנות משקפיים אחת ואפילו חנות בגדים. כל מה שמשפחה זעיר בורגנית חולמת עליו. ממש שכונת חיים.


כשעברתי לגור פהֿ, לפני כחמש שנים, חשכו עיני. הסתובבתי בשכונה, הדרמתי לעבר רחוב ז'בוטינסקי או ביאליק, נתקלת בחנויות ובעלי מלאכה, שבתל אביב, יש תחושה, כאילו אבדו מן העולם. סנדלריה לצד מתפרה, חנות טמבור ישנה, עמוסה לעייפה, שאוורמה בצד שאוורמה, בצד עוד אחת. ביני לביני הרהרתי: איפה כל החנויות הטרנדיות, הנשים האופנתיות, המסעדות הצפונבוניות של תל אביב - לא בצומת הרחובות ביאליק-ז'בוטינסקי ברמת גן. רק חמש שנים אחרי, והנה צומת הרחובות הנ"ל היא מרכז חיי, נעלים לילדה בחנות של גלי, מסגרות לתמונות, קופת חולים, אפילו בגד ים קניתי פעם במעלה רחוב ביאליק.

הדירה שלנו חמודה, אבל מתחילה להיות צפופה. שתי ילדות, צעצועים למכביר וציוד טיולים יוקרתי חולקים חדש משותף. לאביב, חבר שלי, יש תחביב - הוא רוכש ואוסף כמויות אדירות של ציוד טיולים משובח. אם אתם יוצאים לדרום אמריקה לשלושה חודשים, לפני שאתם הולכים ל"מסלול" או ל"למטייל" תעברו אצלינו להצטייד. מגוון אוהלים, במידות שונות, לארבע עונות, שקי שנה בשלל צבעים, נפחים, עמידות לטמפרטורה, תיקי מסע, פנסי ראש, שלל אולרים ולדרמנים, סדיני משי מחממים, מגבות תרמיות, שלא לדבר על בגדים. אלא מה, מקום אין. הארון תקוע, המדפים כורעים מעומס כי רב.

כבר חמש שנים רשומה הדירה שלנו אצל המתווך השכונתי. חמש שנים הוא בא ויוצא כבתוך שלו. אנשים באים, רואים, אומרים: "יפה", "מעניין", "מסודר", אבל לא חוזרים. בשלב מסוים אנחנו מקבלים את הרושם כי המתווך משתמש בדירתינו כ"דירת חימום", דקה מהמשרד שלו, זמינה תמיד, אחר כך הוא הולך ומוכר להם דירה אחרת. ופתאום החודש, שני מתעניינים הביעו עניין אמיתי, הציעו מחיר, שאלו על מועד פינוי.

אבל רגע, מה איתנו, ואיפה אנחנו נגור. התחלנו להתלבט. אנחנו רוצים דירה דומה בשכונה, קצת יותר גדולה. לא, אנחנו רוצים בית רחב מידות, מחוץ לעיר. מחוץ לאיזו עיר, זאת גם שאלה. שישי בצהרים, נסענו לכיסלון, באזור בית שמש, מתווכת באזור אמרה שהמקום מוצלח, ולא יקר. העפלנו מעלה מן השכונות הישנות אל החדשות. דרך מתפתלת, צרה, ציורית, אותי קצת הפחידה. ראינו את המקום. לא נפלנו מהרגליים. בדרך חזרה עצרנו במבוא חורון. מבוא חורון הוא ישוב דתי שנמצא חמש דקות נסיעה מצומת לטרון. במרחק קילומטר או שניים ממנו, יצאו כמה מבני הישוב והניחו קראוונים, שבעה במספר. בתקווה שיום אחד המקום יהפוך לעובדה ואפשר יהיה לבנות שם. אנחנו עוצרים את הרכב. יושבים שם מספר חבר'ה בחוץ. "למי באתם?" הם שואלים. "לאף אחד. באנו לברר אם אפשר לבנות כאן?" הם מזמינים אותנו לקפה. אנחנו שולפים מהרכב ילדה אחר ילדה. וואו, הם מתרשמים. אחר כך מסבירים שהמקום הוא חלק ממובלעת לטרון, כלומר עד 1967 המקום היה שייך לירדנים. מאחר ומדובר בקרקעות בבעלות פרטית, והיות והבעלים לא זמינים אין שם מצב לבנות. "כל הזמן עוקבים אחרינו תנועות הומניטריות" החבר'ה מסבירים, "אפילו להוסיף סככה עלובה, או ערוגה, או מלונה אסור לנו". גם ליאת יוצאת החוצה לטייל, האישה היחידה, בהאחזות (?), מגלגלת עגלה בת חמישה חודשים וניגשת אלי במבט קורן. "לא רק שאין כאן נשים, אין כאן אימהות ותינוקות, אין עם מי לחלוק". היא הצטרפה לישוב החלוצי לפני שנה ומחצה כשהתחתנה, מקווה שפעם יקרה משהו טוב. בינתיים בין הפסקות חשמל חוזרות ונשנות, לחוסר קליטה של סלקום וגגות מטפטפים, הם מעבירים את הזמן, מקווים.

בדרך הביתה, כבר די מאוחר, אנחנו מחליטים לעבור בפתח תקווה. עיר ילדותינו. לא זכורה עלינו מאוד לטובה. בפאתי העיר, באגף הדרום מזרחי שלה, נמצא כפר מס. אותו אנחנו דווקא זוכרים לטובה. למרות החשכה נדמה שעם השנים הוא רק השביח. בתים רחבי ידיים אך ברובם אינם מנקרי עיניים, בנייה של פעם, גגות רעפים נמוכים. ירוק, ירוק, ירוק. לפחות כך אני מנחשת בחושך. עצים וותיקים למכביר, שילוט של מושבה של פעם. פה ושם משתרבבים שלטים שמעידים כי גם פה לא קפא הזמן על שמריו: חדר כושר, משרדים של משהו, אבל בסך הכל נותן תחושה טובה.

אנחנו רושמים מספר של בית למכירה. למחרת אומרת לי הגברת בטלפון "אנחנו מוכרים נחלה, 20 דונם, 4 דונם לבנייה, מיליון וחצי דולר", אני אומרת "בי, תודה".


גדול עלינו, שנינו מסכימים. אנחנו מסרבים לקבל החלטות של גדולים. בינתיים נישאר כאן, בדירה הנחמדה שלנו בשיכון וותיקים, ברמת גן. מודעים ליתרונות, מכירים גם את החסרונות. מעדיפים כרגע להיצמד למוכר ולידוע. והמתווך מצידינו, יכול להמשיך ולנצל את דירתינו כ"דירת חימום", אם זה מקדם עסקי נדל"ן אחרים, אנחנו מוכנים.

ענת מסינג,

בעלת סטודיו צלול ברח' רש"י 44 א', ת"א, מלמדת יוגה ומספקת שירותי כתיבה.

[email protected]

שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

חיפוש במאמרים

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©