שתף

האוניברסיטה של החיים / ד"ר אסף רולף בן-שחר

24.04.10

פסיכותרפיה – מה זאת החיה הזאת?
כשנהגי מוניות בארץ שואלים אותי לעיסוקי אני עונה, בדרך כלל, מטפל נפשי, בערך כמו פסיכולוג. למרות שאינני פסיכולוג. את לימודי הפסיכולוגיה זנחתי בשלב מוקדם מאוד.

 

אבל בפעמים המעטות שעניתי פסיכותרפיסט נתקלתי בשני סוגים של תגובה – הרמת גבה לא מובנת מצד אחד; בקשה לבדוק את הגב שלהם או את הרגל הכואבת מצד שני. הם חשבו שאני פיזיותרפיסט. נהגי המוניות אינם טפשים, שני המושגים מבולבלים מאוד.

 

כשנהגים שומעים את המילה פסיכולוג הם מחייכים. אתם יודעים כמה פעמים שמעתי את המשפט "גם אני פסיכולוג, אנשים שלא יגיעו אף פעם לטיפול פסיכולוגי מדברים איתי כל הזמן". האם יש דברים בגו? האם השהות הארוכה באוניברסיטה, שמראשיתה אפשרית בעיקר לחתך מאוד מצומצם של האוכלוסיה, מגדילה את המרחק בין האוניברסיטה לאוניברסיטה של החיים? האם סוג ההכשרה שעוברים פסיכולוגים, יחד עם העומק התיאורטי והקליני, יכול ליצור ניכור בין המטפל למטופל?

חלק גדול מההבנה שלי את עולם הטיפול השתנה בעקבות שהותי הארוכה (בת כמעט אחת-עשרה שנים) באנגליה. באירופה בכלל, ובאנגליה בפרט מובדל המקצוע האקדמי של חקר הנפש (פסיכולוגיה) מהמקצוע הקליני הטיפולי (פסיכותרפיה).

 

מסלולי ההכשרה לשני המקצועות הם שונים. בעוד שפסיכולוגים לומדים לימודים אקדמאיים בעיקרם, ויכולים להמשיך ולקבל הכשרה קלינית (לתואר שני) כפסיכותרפיסטים, הרי שקיים גם מקצוע מובחן ומובדל שהוא מקצוע הפסיכותרפיה, שההכשרה שלו היא טיפולית וקלינית (לפעמים בתוך אוניברסיטאות, לפעמים במוסדות לא אקדמאיים).

 

חלק מבתי הספר לפסיכותרפיה עדיין מכוונים לכך שההכשרה תאפשר לימודים ברמה של post-graduate – זאת אומרת, שתנאי הקבלה ללימודים המתקדמים מחייבים מהסטודנט להפגין יכולת לימוד המקבילה לתואר שני. חלק מההכשרות מעניקות גם תארים אקדמאיים (בוגר, מוסמך או דוקטור) בבפסיכותרפיה.

 

אבל ההכשרה היא עדיין ממוקדת כל כולה בטיפול. התלונות שפסיכולוגים 'למדו באוניברסיטה' שהיא מובחנת ושונה מה'אוניברסיטה של החיים' פחות שכיחות באנגליה משום שקלינאים טובים הם לא בהכרח אקדמאים טובים (ולהיפך).

מקובל בעולם כי המטפלים ה'נפשיים' הם פסיכותרפיסטים. במשך שנים ארוכות מקצוע הפסיכותרפיה לא היה קיים בארץ כמקצוע מובחן, בין השאר משום כוחה של הסתדרות הפסיכולוגים. משמעות הדבר שכדי להיות פסיכותרפיסט בארץ חייבים היו הסטודנטים לפנות לערוץ האקדמי הפסיכולוגי - לללמוד לתואר ראשון בפסיכולוגיה, אחר כך לתואר שני ואז לעבור התמחות.

 

חלק ניכר מההכשרה הפסיכולוגית, בעיקר בתואר הראשון אינה בהכרח רלוונטית לקלינאי שלא מתעתד לעבוד במחקר (כמו שיטות מחקר, התנהגות בעלי חיים וכו').

בשנים האחרונות החלו יותר ויותר מוסדות להציע בארץ הכשרה ממוקדת המכשירה מטפלים ולא אקדמאיים. מכללת רידמן, למשל, מציעה מסלול הכשרה בין חמש שנים בפסיכותרפיה הוליסטית (עם התמחות בהילינג או בפסיכותרפיה גופנית). מסלולים אלו מקבלים פעמים רבות הכרה אירופאית אך בארץ עדיין נתפסים כאלטרנטיבה 'נחותה' לפסיכולוגיה הקלינית.

 

למרות זאת, הציבור מצביע ברגליים – שיטות טיפול המקובלות בעולם זה עשרות שנים – פסיכותרפיה טראנספרסונלית, בודהיסטית, גשטאלט ופסיכודרמה הן רק דוגמאות למנעד רחב של שיטות טיפול הנחשבות באירופה שוות ערך לפסיכותרפיה פסיכודינאמית.

אם מישהו באירופה או באנגליה רוצה לקבל טיפול, הוא לא מחפש פסיכולוג כי אם פסיכותרפיסט. זיקת הפסיכותרפיסט תשתנה בהתאם לצרכים ולהמלצות. כך שיש כאלו המופנים לפסיכותרפיסט פסיכודינאמי (ההקבלה הכי קרובה למה שמציעים בארץ, על פי רוב, פסיכולוגים קליניים), יש כאלו הפונים לפסיכותרפיה גופנית, קוגניטיבית-התנהגותית, פסיכואנאליטית, טראנספרסונלית ועוד.

 

איגודי מטרייה מקצועיים מוודאים שההכשרה של הפסיכותרפיסטים מזיקות שונות שומרת על רמה גבוהה ואחידה. למרות שיש יריבות וויכוחים בין הגישות (ויכוחים על מי עמוק יותר, חשוב יותר וכו'), בתוך האיגודים המקצועיים עצמם אין הבדל הירארכי בין הגישות. אלו גם אלו מציעות טיפול פסיכותרפויטי. הפסיכותרפיה הגופנית אינה אלטרנטיבה ניו-אייג'ית לפסיכותרפיה פסיכודינאמית, כי אם חלופה שוות-ערך, בעלת עומק תיאורטי וקליני.

חשוב להודות שבארץ, מסלולי הפסיכותרפיה הממוקדים (שהם הכשרה קלינית ולא בהכרח אקדמאית) עדיין לא בהכרח מקבילים לעומק ההכשרה של פסיכולוגים קליניים. מספר שנות ההכשרה, ההעמקה התיאורטית והתמיכה החברתית והמוסדית שמקבל מקצוע הפסיכולוגיה בארץ הוא עמוק ורציני וראוי להערכה. אולם לאחר שנים רבות כל כך באקדמיה, מטפלים רבים הופכים מנותקים משהו מהיכולת להתייחס, באנושיות ובגובה העיניים, למטופלים מחתך סוציואקונומי אחר.

 

לא בכדי פרופיל המטופל הישראלי שונה מהמטופלים שראיתי באנגליה – בנאים ושחקני רוגבי לצד פסיכיאטרים ורופאים, נהגי משאיות לצד אנשי היי-טק, סטודנטים ואנשי עסקים. אני מאמין שהכשרה היא קלינית מתחילתה יש גם יתרונות, מה עוד שיש מטפלים מוכשרים מאוד שאינם אקדמאים טובים והיו מסוננים ואובדים בעולם האקדמי. פגשתי סטודנטים ברידמן שיהיו פסיכותרפיסטים בחסד, אך לא היו מסוגלים לכתוב עבודה סמינריונית בפסיכולוגיה.

איך מיישבים את תפיסת הציבור, את תפיסת המטופלים והסתדרות הפסיכולוגים לגבי מקצוע הפסיכותרפיה? זו כבר בעיקר שאלה פוליטית. צעד ראשון, בעיני, הוא להתחיל לקרוא לילד בשמו: טיפול נפשי הוא פסיכותרפיה, לא פסיכולוגיה. פסיכולוגים, כמו גם עובדים סוציאליים ופסיכותרפיסטים מציעים פסיכותרפיה.

 

השירות הוא אותו שירות, גם אם הוא נשען על מקורות תיאורטיים אחרים, הכשרה שונה, זיקות מגוונות ושונות. אני פסיכותרפיסט המכשיר סטודנטים להיות פסיכותרפיסטים. אני לא מרגיש נחות או פחות ערך מפסיכולוגים קליניים בארץ. לא כל מטופל מתאים לטיפול פסיכודינאמי, או טיפול פסיכולוגי; לא כל מטופל מתאים לפסיכותרפיה גופנית. מעבר לסוג הטיפול ולהכשרה (אקדמאית/קלינית?) מה שמבדיל טיפול מוצלח מטיפול לא מוצלח הוא עומק הקשר הטיפולי – חשוב יותר למצוא מטפל טוב (או מטפלת טובה) מאשר 'סוג טיפול' טוב. שינוי, אני מאמין, מתרחש בתוך קשר.

הבדלים בין הגישות השונות נשענים על תפיסות שונות, ואמונות שונות, על העמדה אחרת – וגם, כמובן, ארגז כלים אחר. אבל אני לא פחות פסיכותרפיסט מפסיכולוג קליני. ואני מאמין שאני שותף להכשרת מטפלים שיוכלו, בעוד מספר שנים - לאחר שייצברו ניסיון קליני, לעמוד זקופים ולקרוא קריאה דומה.

שם הכותב: ד"ר אסף רולף בן-שחר
אודות הכותב: פסיכותרפיסט התייחסותי. מרצה במגמה לפסיכותרפיה גופנית במכללת רידמן ושותף לתוכנית להכשרת מאמנים בגישה התייחסותית במרכז הישראלי לאימון אישי בקבוצה.
אימייל: [email protected]
כתובת אתר: לחץ כאן

שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
25/04/10 21:06
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

חיפוש במאמרים

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©