שתף

סרטן והתעוררות - חלק שלישי / רקפת שוהם

01.08.10

בהמשך לחלק השני - שפורסם ב 4.7.2010 

 

חלק ראשון - לקריאה


עד שחליתי לא האמנתי שיש קשר בין הגוף לנפש. הראש אמנם ידע על מקרים שבהם אנשים מתו משברון לב או חלו במחלות קשות בעקבות טראומות. שמע על אנשים שעיכבו את מותם עד לרגע שבו יוכלו לפגוש את יקיריהם, אבל לא הסכים לקשר את זה לחיים שלנו.

החלטתי להשתתף בסדנת גשטלט. הראש לא ידע מה עשוי להתרחש שם, אבל האמצע הוביל אל הרפתקה חדשה ולא ידועה. הראש בא עם השאלה מה קורה איתי? האם יש קשר בין האירועים בחיי או שהכל רק צירוף מקרי של חוסר מזל? בסדנה התרחב הערוץ של הרגש והיא החלה להתבטא יותר בחופשיות. הילדה הקטנה שבי השמיעה את קולה ויכולתי לראות אותה ולאהוב אותה.

התקופה שלאחר מכן לוותה בהצפה רגשית. חפרתי וחקרתי עמוק בעבר שלי, בפצעים ובצלקות. הפכתי אבן אחר אבן בהיסטוריית חיי. זיכרונות ילדות, אירועים מהעבר, סיפורים משפחתיים שסופרו פעמים רבות בצורה לאקונית, הכל נחווה פתאום באור חדש. הייתי באובססיה של גילויים. נסעתי לבקר במחוזות ילדותי, בנופים, בבתים שבהם גרתי, כדי שהעולם שהדחקתי יצוף ויעלה ואכן האסימונים נפלו בכל רגע. היגיון פרטי חדש צמח בי, תחושה של פענוח הקארמה שלי. הסיבות לאירועים בחיי התבהרו, דברים התחברו, הסודות התגלו. היה לי ברור מדוע חליתי. תת המודע נפתח וההכרה התבהרה מרגע לרגע.

הראש לא ויתר. מדי פעם המשיך להבהיל: "מה את עושה? את משתגעת...! תראי - אף אחד לא מאמין לך...את תאבדי את השפיות...את ממציאה דברים...סבא שלך היה משוגע, זה בגנים המשפחתיים ועכשיו תורך..." אולם, הקול הפנימי אמר: "Go for it!" וידעתי שזו הבחירה שלי בחיים. שאני עושה קפיצה גדולה אל הלא נודע, אל תהום עמוקה, חשוכה ומבהילה. הראש המותש אמר "אין לנו כבר מה להפסיד..." והאמצע עודד את המסע דרך הכאב ממנו אוכל להתחיל מחדש.

לא השתגעתי
כעס עצום על הורי החל לצאת ממני. על הדרך שבה השפיעו על חיי. רציתי לכתוב כתב אישום על הנזק שגרמו לי, אבל ידעתי שזה לא יהיה נכון. התבוננתי עליהם ועל חייהם. על מה שמפעיל אותם, בחנתי את ההתניות שלהם והבנתי שהם לא אשמים. שרק כך הם היו יכולים לנהוג מהמקום בו היו והתחלתי בתהליך של סליחה. זה לא היה קל, אבל היה ברור שזה הכיוון הנכון.


באותה תקופה השתתפתי בקבוצת תמיכה מונחית של נשים שחלו בסרטן שד ויום אחד הגעתי עם מתנות לכולן ואמרתי שאני עוזבת, שאני לא שייכת. הרגשתי שהסרטן מאחורי. שהמושג 'מלחמה בסרטן' כבר אינו חלק ממני. ידעתי שהתיידדתי אתו. שהוא מנחה אותי, שהוא חלק חשוב בי, מורה בתוכי. שאני יכולה עכשיו ליצור משהו חדש ואמיתי. שהאיזון הפסיכולוגי על פי הבנתי עד אז היה איזון מדומה משום שהראש היה זה שהחליט אם אני מאוזנת או לא. "מעכשיו," אמר האמצע "אני אחראי על האיזון שלנו."

וזה מה שהיה
שנתיים אחרי הטיפולים נסעתי למסע ביוון עם קבוצת נשים. בשיאו של המסע היינו אמורות לטפס על הר האולימפוס. 2200 מטר זה לא עניין של מה בכך למי שאינה ספורטיבית מטבעה וקנתה נעלי התעמלות לצורך זה בדיוטי-פרי. התחלנו לטפס. השעה הראשונה הייתה בלתי נסבלת ומבחינה פיזית לא ציפיתי לקושי כזה. שרירי הרגלים כאבו וסרבו להמשיך. הנשימה הייתה מבולבלת והריאות שרפו. "מה אנחנו עושים כאן?" הראש שאל. המשכנו לטפס והדרך נעשתה תלולה וקשה יותר. אחדות מהנשים סבו לאחור ועשו את דרכן חזרה למטה. הראש אמר "תראי, הן צעירות ממך ובעלות כושר פיזי טוב ואינן ממשיכות...בואי נרד גם אנחנו." בכל שלבי הטיפוס לא ניתן היה לראות את נקודת ההתחלה ולא את הפסגה. רק את השביל שהמשיך במעלה ההר בתוך יער עצום של עצים גבוהים.


"כל העניין מיותר לגמרי" הוא המשיך. "לשם מה אנחנו צריכים את זה? מה את רוצה להוכיח?" הקשה, "לא שאלנו את הרופאה שלנו אם מותר לנו. היא בודאי הייתה אוסרת עליך לעשות את זה. תראי מה קורה לגוף...זה יותר מדי בשבילו...!" וגם: "את זוכרת שכימותרפיה פוגעת בשריר הלב? אנחנו יכולים למות מהתקף לב בגלל השטויות שלך!" אבל אני אמרתי – "זה בסדר, נמשיך. שום דבר רע לא יקרה. היום אנחנו מטפסים על האולימפוס."

לא יודעת מתי ואיך זה קרה, אבל בשלב כלשהו הגוף נשכח. הטיפוס נעשה קליל, הרגליים דילגו במדרגות השביל התלול, הנשימה נכנסה לקצב סדיר ורגוע. הבנתי שכדי להגיע לפסגה כלשהי צריך כוח רצון אינסופי. כוח שיספיק לטיפוס מבלי לדעת כמה זמן או מאמץ נדרשים. הרגשתי שאני יכולה להמשיך ולטפס כך עד אינסוף.

הייתי מאושרת והראש שתק
הבטתי סביבי תוך כדי ההליכה. שמתי לב לכל מה שנמצא, ראיתי מיליוני פרטים והכל היה יפה ושליו. מדי פעם השבילים התפצלו ובכל פעם שבחרתי באחד מהם הראש לא התלבט מהי הדרך הקצרה או הטובה יותר. זה לא היה משנה - השבילים נבחרו מעצמם. השקט היה מופלא, פרחים סגולים פרחו בצידי השביל והציפורים צייצו. מדי פעם חלפו על פני אנשים בדרכם מטה ולא עלה בי רצון לשאול אותם מהו המרחק שנותר עד לסיום. כעבור מספר שעות ניתן היה לראות את הפסגה ואת הבקתה בה היינו אמורות ללון בלילה. ישבתי לנוח לצד השביל והידיעה שאגיע אליה הייתה ברורה אבל לא היה בה כל עניין. הדרך עצמה הייתה כה נוכחת וחיה ואושר ועוצמה של חיות וחיוניות הציפו אותי. לא שמעתי בעצת הראש, משהו טוב קרה והראש התבייש ושתק. מאז הוא יודע שאני המנהלת ושהוא אינו יכול לעשות לי מניפולציות. מאז אני יודעת מי אני באמת, היכן נמצאות התשובות ושהסוד הוא כה פשוט. דברים נפלאים מתרחשים בחיי ואהבות גדולות יש בהם. אהבה לגבר, אהבה למשפחתי, אהבה לחיים ולבני אדם. אני מודה על המתנה הגדולה שקבלתי.

מצאתי שדברים מופלאים קורים כשהמודעות נפתחת בדרך זו. הבנתי שדיכוי רגשי קשור ישירות למחלת הסרטן ושכל אחד יכול להעפיל אל פסגת האולימפוס שלו.

שם הכותב: רקפת שוהם
אודות הכותב: תלמידה של זן - מאסטר ניסים אמון. מטפלת בשיטת הטרילותרפיה. מנחה קבוצות לימוד של חכמת- המזרח ותרגול מדיטציה. מלווה נשים בתהליכי התמודדות עם מחלת הסרטן. מאמינה באיזון פנימי כדרך להתעוררות, ריפוי ואושר. ביחד עם דר' הדר קלס מדריכה זוגות ויחידים במסע של גילוי פנימי – שחרור אשליות, פחדים וחסימות בדרך לריפוי, איזון, חירות והתאהבות מחדש.
אימייל: [email protected]

שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

חיפוש במאמרים

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©