שתף

סירה ריקה / יעל צבעוני

25.09.10

סירה ריקה בשירות לקוחות
החיים מתנהלים ופתאום, בום. נפגענו ממשהו. ממישהו. הוא אמר משהו מעליב. אנחנו כועסים עליו. איך הוא מעז? ועוד אחרי כל מה שעשיתי בשבילו? מה היה קורה אילו היינו מגלים שמה שפגע בנו לא באמת קיים? בבודהיזם מדמים זאת לסירה ריקה.

 

מה היה קורה אילו הייתה מתנגשת בנו סירה ואז היינו מגלים שהיא ריקה? אם הסירה ריקה, אין את מי להאשים. אפשר להסתכל ימינה, שמאלה, למעלה, למטה. אפשר לקלל, להטיח את היד במים או בקיר והכול חוזר אלינו. אם הסירה ריקה, שבים פנימה ונאלצים להתמודד עם מה שחשים עכשיו. אם נמצאים עם מה שחשים עכשיו במקום לחפש אשמים, אז הדברים חולפים הרבה יותר מהר. הם לא עוברים מעלינו, הם לא כואבים פחות, אבל הם מתמוססים. בחיי היומיום, לא תמיד קל לנו לראות את זה.

הסיפור שאכתוב עליו קרה ממש היום במסגרת טלפונים לכל מיני חברות – אשראי, אינטרנט, טלפון, שלא אזכיר את שמן (אם הסירה ריקה, מה זה משנה מה כתוב עליה?). מניחה שלחלקכם יצא לחוות את התסכול שנובע מדיבור עם פקידים קטנים של חברות גדולות. אני, שמחשיבה את עצמי אדם מאוזן, נוטה דווקא במקומות האלה לפעמים לרצות לזרוק מישהו ללב הים. אלוהים, אני זועקת כשאני אומרת להם שוב ושוב את קול ההיגיון, אבל אומרים לי שוב ושוב שאי אפשר.

 

למה אי אפשר? ככה. לפעמים השיחה מתנתקת דווקא כשכבר חשבתי שמשהו מתחיל לזוז ואז אחרי חצי שעה אני מתפללת שיענו שוב. הבוקר הטלפון הסתובב אתי פתוח על רמקול בזמן שתליתי כביסה, סידרתי, ארזתי. מענה אנושי? "בבקשה," אני אומרת לבחורה שעונה לי הפעם. "אם השיחה מתנתקת, תתקשרי אליי." לא זוכרת מתי התחננתי ככה למישהו שיתקשר אליי.

 

כמה חלשה וחסרת אונים חשתי, דווקא שם, מול בחורה לא מוכרת שרק שמה הפרטי ידוע לי, בחורה שלא אראה וכנראה גם לא אשמע יותר בחיי. אם נסתכל לרגע על הבחורה, נקרא לה לצורך העניין אפרת, היא בסך הכול בחורה בת עשרים פלוס שחיפשה להרוויח קצת כסף. והנה, משרה מסודרת, מזגן, הטבות, אולי אפילו אפשרות קידום. אולי לצבור ניסיון בשירות לקוחות, אולי היא אפילו אוהבת אנשים. ובאמת, בתוך חילופי המילים שלנו אני זוכרת אותה אומרת: "אני רוצה לעזור לך." כשתכננתי לארוז הבוקר את הבית לא לקחתי בחשבון שעתיים בתוך הטלפון. "יש לי חיוב כפול," אני אומרת לה. "זה לא מופיע אצלנו," היא אומרת. "תבררי את זה בחברה השנייה," היא מייעצת לי, ואני אמורה לסגור את הטלפון ולחזור לדבר עם זאת שכבר דיברתי אתה לפני שעה. בעצם לא אתה, עם מישהי אחרת שעובדת באותה החברה. לא, אני לא מוכנה לזה. "אבל עשיתי את זה דרככם," אני אומרת. אני מבקשת לדבר עם המנהל, יש להם פה עסק עם מישהי רצינית ושידעו את זה. היא משאירה אותי זמן רב כל כך שוב עם המנגינה ההיא. אני מחכה.

אני מסיימת שתי שיחות עם הבטחה שמנהל יחזור אליי. זה ייקח בין 24 ל-72 שעות. "את מבטיחה?" אני שואלת. אף אחת לא יכולה להבטיח. אני יודעת את זה. הן יודעות את זה. כשהכעס עולה מתוכי ואתו קולות הקורבן (איך עושים לי את זה? ועוד היום?) אני בודקת, על מי בעצם אני כועסת? את מי יש להאשים? את בעל החברה? את הבחורה שקיבלה הנחיות ואפילו אמרה שהיא רוצה לעזור? את המערכת? ידעתי שהעניין שלי ואפילו הצודק נופל במרווח בין כל אלה וכרגע, לא מגיע לשומקום.


כשאני מפרקת לגורמים כל חברה כזאת אני מגלה שהיא ריקה. אין דבר כזה חברה, יש מערכת, אנשים, כללים, מצבי רוח, אינסוף שיקולים... סירה ריקה מתנגשת בי שוב ושוב ואני מנסה לחתור אליה. "אני לא צריכה לתקן את הפאקים שלכם!" אני צועקת על הבחורה כשהכעס קופץ. אני, הכביכול עדינה כל כך, ששומרת על טוהר המילה. ואז הבחורה, נקרא לה אפרת, צריכה לשבת שם ולספוג אנשים כמוני ואחרים שכמעט תמיד יהיו לא מרוצים.

 

אבל זאת החברה שהיא עובדת בה, נכון?  למי שייכת החברה? לאישה אחד? למדינה? (מי זאת המדינה? אף פעם לא פגשתי אחת כזאת.) כמה מערכות מפעילות כל מוצר שאנחנו משתמשים בו?

כל כך קל כשיש אחראי לכל דבר. אז אפשר לנשום, כי זה לא באחריותי. זה לא באחריותי שאנשים מוציאים אותי מהכלים. אני גם יכולה בקלות לקבל לגיטימציה מהחברה (מי זאת?) שוב תסכלו אותי בטלפון, אגיד. ברור, יגידו לי. זונות. אנחנו תופסים מעצמנו אנשים מאד רוחניים. אנחנו יודעים לדבר על מדיטציות, יציאה לטבע, נשימות, אהבה. והנה התרגול האמתי.  אז עכשיו אתבונן בעצמי היום. הבוקר התחלתי לארוז את הבית. פתאום צצו כל כך הרבה דברים מכל הכיוונים, הייתי במתח שבנוסף אליו אני בטרום מחזור (עוד גורם שקל להאשים, אבל מעבר לכך, כל אישה יודעת שהרגישות הרבה יותר רצינית). והנה, בתוך כל זה, נתקלתי בשיחות האלה, בהתנהלות שלא תאמה את ההיגיון שלי, ולא היה דבר שיכולתי לעשות כדי לשנות את זה. כמה מתסכל.

המנהלים אולי יחזרו אליי, אולי בסופו של דבר אקבל את כל מה שארצה. אולי אפילו יבטלו לי את ההתחייבות לשנה בתור פיצוי על עוגמת הנפש. אולי אהיה צודקת עם אישורים. רגע, אולי אאיים עליהם. בטח אז יתנו לי את מה שאני רוצה. אגיד שאתנתק. אעבור לחברה אחרת. בהתנהלות מול החברות הגדולות, אני רואה כל כך הרבה אנשים שמרשים לעצמם להתנהג כמו שלא היו עושים בכל מקום אחר. מניפולציות בלי סוף. איך לנצל, איך לקחת. אני שומעת המון תירוצים. המערכת מושחתת, אומרים. דופקים אותי, טוב לדפוק אותם. את עוד לא מבינה את זה, יכולים להגיד לי. את עוד צעירה. ותמימה.


האם יש משהו שהוא באמת חיצוני לנו? שאפשר להוציא אותו מהמשוואה של החיים ולהגיד: שם מותר? ואם מישהו מתנהל בצורה שנראית לנו מושחתת ולא הגיונית, אז נחזיר לו באותה הדרך? הרי את המעגל הזה אנחנו מכירים בלי די.  אבל די. זה מתסכל כל כך לעבוד מול מערכות שבהן אין מי שלוקח אחריות, אבל אז אפשר ללמוד את מה שנכון תמיד. גם מול אנשים קרובים, לא רק מול חברות גדולות – הסירה ריקה. לא תמיד יש עם מי לדבר. לא תמיד יש מי שלוקח אחריות. ואז אני שבה אליי. יכולה לנשום. יכולה להרגיש. יכולה לבכות. ואחר כך יכולה לשאול את עצמי, למה זה מפעיל אותי כל כך?

לא רוצה לצעוק על אפרתיות חמודות בטלפון. נכון, גם לא רוצה לשתוק. רוצה להגיד את מה שאני חושבת, לפעול איך שאני מוצאת לנכון. אבל לא צריך להיאבק בשביל זה. כי תכלס, אין עם מי. אולי אדבר עם המנהל. אולי אקבל את מה שרציתי, אולי גם לא. ובכל מקרה, אולי אלך קצת לנוח.

היה יום ארוך.  זה יעשה טוב לי וגם מי יודע, אולי גם לבחורה אחת שאולי קוראים לה אפרת ואולי גם לא, שבסך הכול הלכה לעבוד וכמו כולנו, רוצה קצת שקט ושלווה. ואהבה.

 

בהמשך היום נסעתי לתל אביב לעבוד. בתשע וחצי עליתי על הרכבת חזרה הביתה, עייפה כל כך. חיכיתי להניח את התחת שלי על הכסא ולעצום עיניים. רק שהיה יום חמישי, הרכבת מפוצצת ואתה אפילו מקומות העמידה. לא כעסתי על הרכבת על היותה מלאה, לא כעסתי על השבוע ששם לי היום את יום חמישי. ידעתי – הסירה ריקה. בעדינות פילסתי מקום על הרצפה כדי שאוכל בכל זאת קצת לנוח. פתאום מישהי יצאה מהשירותים שהיו בדיוק מאחורי התחת שלי. נראה שהתמקמה שם זמן מה, אולי כי זה אחד המקומות הנוחים ברכבת בשעה זו. האיש שלידי חייך אליי. מישהי שישבה על כסא הסתכלה בנו במבט שאומר – אני אתכם. ובתוך העייפות והצפיפות הזאת הייתה קבלה גדולה כל כך. זה מה שיש. ובתוך מה שיש, זה אפילו נחמד. אפשר אפילו לכתוב על זה, מי יודע.

אז בפעם הבאה שבה תיפגעו או תכעסו או תהיו מתוסכלים בגלל משהו או מישהו, דמיינו שהסירה ריקה. גם אם אתם לא מאמינים שהיא ריקה, זה פשוט יגרום לכם להרגיש הרבה יותר טוב הרבה יותר מהר. קוראים לזה קבלה. ובינינו, הרי זה מה יש. אחרית דבר את הכתבה הזאת כתבתי ביום חמישי. בתשע בבוקר של יום שישי קיבלתי שני טלפונים משני מנהלים. הבעיות טופלו או יותר מכך, הן בעצם לא קיימות יותר, כאילו לא היו.

שם הכותב: יעל צבעוני
אודות הכותב: כותבת ויוצרת במילים ובחיים. מנחה ומלווה תהליכי התפתחות בכתיבה ויצירה. MA בספרות בתכנית לכתיבה יוצרת.
אימייל: [email protected]
כתובת אתר: לחץ כאן

שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
27/09/10 17:18
01/10/10 19:44
17/10/10 13:10
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

חיפוש במאמרים

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©