שתף

יוגה: לאכול להתפלל ולאהוב / אגי ויטיך

12.02.11

עבור חלקינו "יוגה" היא דבר שמתחיל ונגמר על המזרן. לעתים המשפט הפרדוקסלי "אני הולכת לעשות יוגה" נזרק לאוויר, ולעיתים נשמע שם התואר מצטרף לשמות עצם, כגון "לבוש יוגי" או "מסעדה יוגית". יש הרואים ביוגה ככלי, יש הרואים בה כדרך חיים, יש הרואים בה התעמלות ויש הרואים בה תרגול רוחני המוביל להארה.

לאכול
דעה מקובלת כיום היא שתזונה קשורה לפעילות גופנית. לכן, במכוני כושר רבים ישנה האפשרות לפנות למאמנת אישית – הבונה תרגול גופני מותאם , גם לתזונאית – אשר תפקידה לבנות תפריט מאוזן שניתן להתמיד בו לצד ההתעמלות.
כבר בכתבי היוגה המוקדמים, כגון ההאתה יוגה פרדיפיקה, מופיעה ההתייחסות לתזונה, לצד התרגול היוגי. ונראה כי כאן גם המקום להזכיר את כתבי האיורוודה המחלקים את המזון לשלוש קבוצות עיקריות (חלוקה המופיעה גם ביוגה סוטרות של פטנג'לי), בהתאם לגונות (="איכויות"), ומדגישים את החשיבות שבאכילה מאוזנת ומותאמת לגוף.
מלבד המימד הפיזי, שכן עלינו לאכול על מנת להתקיים, ובנוסף, בעת הוצאת אנרגייה - עלינו לזכור להכניס מספיק אנרגייה על מנת לשמור על מאזן אנרגטי נכון, חשוב לזכור את המימד האנרגטי הרוחני. מלבד מערכת עיכול פיזית, מערכת כלי דם פיזיים ומערכת נשימה פיזית – יש לנו גם מערכת אנרגטית (המכונה לעיתים "רוחנית") המושפעת מהמערכת הפיזית. ביוגה נקראים ערוצי האנרגייה "נאדי" ואילו צמתי הנאדי העיקריים נקראים צ'אקרות. מבלי להיכנס לפירוט אודות נקודות המארמה, לאורך הנאדי, ותיאור של הצ'אקרות עצמן, נסתפק כעת בתיאור כללי זה של מערכת אנרגטית לצד מערכת פיזית.

הרעיון העומד במרכז תחום זה הוא שלמזון יש איכות אנרגטית מסוימת. ברמה הפשוטה ביותר, מניסיוננו, חלקנו מרגישים שיש מזונות הגורמים לנו לתחושת "כבדות" ואילו אחרים גורמים לנו להרגשת "קלילות". יש מאכלים "מעוררים" ויש מאכלים "מרגיעים". קפה נתפש בחברה המערבית כגורם מעורר בעוד שג'חנון נתפש לעתים כ"סותם" או מכביד.
חשוב לזכור כי למאכלים יש השפעה אנרגטית לצד הפיזיולוגית, שכן תחושת העומס נגרמת לעתים עקב עומס ממשי על מערכת העיכול הפיזית, אך גם ברמה האנרגטית – אילו מחשבות באות אלינו לאחר ארוחה כבדה? כיצד אנו חושבים לאחר מאכל מעורר? מה ההשפעה של מזון על מחשבותינו ועל המצב הרגשי שלנו? הרפואה מסווגת את מוצרי הצומח המשפיעים על מצב התודעה שלנו כ"סמים" או "תרופות" פסיכוטיות לרוב, אולם כולם יסכימו כי למזון השפעה נפשית על האדם. לצערי קצרה היריעה ואין ביכולתי לפרט אודות המאכלים השונים הגורמים למצבי רוח כאלה ואחרים, וכן דרושה התייעצות עם מטפלת איורוודית מוסמכת או עם תזונאית הוליסטית מוסמכת על מנת להתאים את המזון לגופכם ולנפשכם.

להתפלל
אבל עד לאן מגיע האלמנט הרוחני-דתי ביוגה? לעתים אני שומעת מאנשים על "כת היוגה" או על "עבודת אלילים". אני יודעת שמניסיוני זמזום "אום" בתחילת או בסוף השיעור לא תמיד מתקבל בברכה ולכל המעט מלווה בהרמת גבה. הקשר בין היוגה לבין הדת לא תמיד ברור, ואולי תהא זו הבמה המתאימה להסביר מספר דברים:


ראשית, היוגה צמחה בהודו, ומשם התפתחה למדינות אחרות. הודו הינה מדינה פלורליסטית מבחינה דתית, ולמרות שהדת השלטת בה כיום הינה ההינדואיזם, מגלה דת זו סובלנות דתית אדירה כלפי דתות וזרמים אחרים. כיוון שיוגה עצמה מורכזת מזרמים רבים, חלקם מאמינים באישוורה כאל פרסונלי, חלקם מאמינים באל מונותיאיסטי מופשט, חלקם מאמינים בטבע או באחדות הקוסמית, קשה מאוד להצביע על הקשר הישיר שבין "אלוהים" לבין היוגה.
לרוב במערב פותרים את שאלת הדת על ידי התייחסות ליוגה כאל ספורט רוחני. אבל מה רוחני ביוגה?
אני רואה ביוגה חיבור, בין הגוף לנפש, בין התודעה להווה, בין המחשבות לרצונות, בין המצוי לרצוי. בעולם מטריאלסטי כשלנו, נראה כי דרושה המילה "רוחני" על מנת לאפשר שיח אודות הנפש מבלי לרדת לפסים פסיכולוגיים.

בסוף כל שיעור אני מנחה את תלמידי להצמיד את כפות הידיים ולנוע מעט "קדימה". למה בעצם? למי אנחנו אומרים תודה? לעיתים הצמדת הידיים יחדיו מזכירה לנו תנועה המסמלת תפילה. בעיני זו דווקא הודיה. הודיה לעצמנו, על זה שבאנו לתרגול, הודיה לכוחות הנפש שלנו שהניעו אותנו אל התרגול, הודיה לגוף שלנו ששיתף פעולה ולימד בזמן התרגול, ותודה לעצמנו על מי שאנחנו. כן, יכול להיות שזה נשמע קצת "יותר מדי", אבל לדעתי מקומה של התודה, ושל ההודיה, לעצמנו, היא מרכזית בתרגול היוגה.

לאהוב
בכתבי היוגה העתיקים מדובר על שביעות רצון, על קבלת המצב כפי שהוא, מעין השלמה שיש בה נחת רוח. אני מתרגמת הסתפקות זו לאהבה עצמית. לא במובן הרברבני- נרקסיסטי שעלול להתפרש מן הצד, אלא באמת לאהבה של מי שאני כרגע.
לעתים תרגול יוגה, דיאטה מסוימת, או בכלל – דרך חיים כלשהי, עלולה לעורר ביקורת עצמית עזה המובילה לעתים להתנכרות או לשנאה עצמית. המחשבות העולות לעתים בזמן תרגול "אוף, אני לא יכולה", או "פעם יכולתי לעשות את זה אבל הזדקנתי, חבל", טומנות בתוכן ביקורת עצמית הורסת, ולא בונה.
השלמה עם המצב העכשווי, על כל מגבלותיו ועל קשייו, הוא מצב שיש לאהוב, להשלים עימו בהבנה, וללמוד מתוכו – על הכיוון המתאים ביותר שאליו עלינו לשאוף. תמיד מתחילים מההתחלה, וההתחלה היא תמיד כאן. נכון שלעתים מאיסה במצב הנוכחי היא זו שמובילה לתנועה ולשינוי בחיים, אבל היא עלולה גם להשאיר עימה, לאורך הדרך, שק של תסכול ושל אי-מספיקות עצמית. לכן, אני מלמדת על לאהוב את הגוף, לאהוב את מצבי התודעה, להכיר בכך שהם כאלה, ומכאן להתפתח. דבר לא צומח משנאה.

ביוגה עוד רבדים רבים ולצערי אין באפשרותי להמשיך את זרם הכתיבה. מקווה שהצלחתי לגעת בכמה נקודות מעניינות, לפחות להיום.

אז בואו לנשום לתוך התנועה ולנוע לתוך הנשימה!

שם הכותב: אגי ויטיך
אודות הכותב: מדריכת יוגה ויניאסה בירושלים בחמש השנים האחרונות. מתרגלת מזה תשע שנים בארץ ובחו"ל. לקראת סיום לימודיה כהרבליסטית קלינית וכתזונאית הוליסטית במכללת מירב.
אימייל: [email protected]
כתובת אתר: לחץ כאן

שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
12/02/11 13:58
12/02/11 14:41
12/02/11 15:25
14/02/11 19:19
19/02/11 15:36
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

חיפוש במאמרים

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©