שתף

מאכלנים רגשיים לאכלנים מודעים / רוני מייזלש

18.04.11

יותר ויותר נשים (וגם גברים) בשנים האחרונות מרשים לעצמם לשאול  "למה אנחנו אוכלים כשאנחנו לא רעבים?." הם מסכימים להתבונן במערכת היחסים שלהם עם האוכל, לחקור אותה ודרכה להבין איך הם מנהלים חלקים רבים בחיים.

לאורך השנים המספרים נשארים דומים, רק 3 אנשים מתוך 100 מצליחים לרדת במשקל ולהישאר בו לאורך 5 שנים ויותר. יותר מטפלים מסכימים לסייע לעזור למטופלים שלהם לא רק לרדת במשקל, אלא לבדוק את מורכבותה של מערכת היחסים עם האוכל ודרכה להגיע לקונפליקטים פנימיים סבוכים יותר.

האכילה הרגשית מטרתה לנמנם כל רגש, מחשבה או זיכרון באשר הוא - ע"מ למלא את את אותם אזורים בגופנו ונפשנו המרגישים לא מסופקים. לעיתים מדובר בחיבור בין שני רגשות מנוגדים - רגש וזיכרון, רגש ומחשבה אשר מציתים כאב ישן שרק אוכל, או מחשבה על אוכל, יכול להרגיע. חשוב לציןן שישנם אותו מנגנון עובד בצורה הפוכה ורק הימנות מאוכל מצליחה להרגיע, אולם התופעה עצמה היא זהה – מעורבות רגשית בעיסוק באוכל.

גישת ה"אין דיאטה"
דרך הטיפול באכילה הרגשית בוחנת את הרגישויות שיש לכל אחד מאיתנו, כלומר האזורים הנפשיים והגופניים הפגיעים ומועדים לפגיעה, אזורים שבזמנים מסויימים אמורים להתמלא ע"י אוכל. דרך טיפול זו מבוססת על גישת ה approach non diet, שהתפתחה בארה"ב לפני מספר עשורים ובסיסה הוויתור על מאמץ, שליטה והימנעות במאבק מול האוכל וההבנה העמוקה שלשאנשים מסויימים כל דיאטה סופה להסתיים ביום מן הימים, ולכן דרכם של אנשים אלו אמורה להיות שונה.

גישת "חוסר מאמץ" של הטאו

דרך האכילה הרגשית (emotional  eating) וגישת ה approach non diet מבוססות על פילוספיות מזרחיות עתיקות עם דגש על גישת ה"אי מאמץ" של חכם הטאו השני צ'אונג צו' (המוכר גם בשם צ'ואנג דזה). גישה זו מתארת איך כל דבר אשר אנשים משיגים בחיים במאמץ מצריך מאמץ גם על מנת לשמר הישג זה. מאמץ תמידי זה יוצר שחיקה, התווונות ובסופו של דבר עייפות אשר גורמת לכשלון.
מנגד, מציעים בטאו, יש צורך לנטוש כל ניסיון של מאמץ חיצוני זה עוד בתחילת הדרך. כלומר, להיכנע לכוחות גדולים מאיתנו ולמצוא דרך אחרת, דרך פנימית. בגישה זו הצירים לעבודה פנימית מתבססים על עבודת מודעות, עבודה סביב הרס עצמי ועבודת גוף-נפש.

ההצלחה עפ"י גישה זו תתרחש כאשר ההישג אותו השגנו הנו פנימי ואין אפשרות לקחתו מאיתנו. דוגמאות של הישגים אלו הנם היכולת של הגוף לדעת מתי "די לו" ולמרות הרצון לאכול גם כשלא רעבים, הגוף, או יותר נכון החיבורים בין הגוף לנפש,  לא מאפשרים תרחיש של הרס עצמי.

מהתאורייה לפרקטיקה
העבודה על שלושת צירים אלו מתרחשת בעיקר במקביל בשלושה מימדים : המימד הרגשי, המימד הקוגנטיבי והמימד ההתנהגותי.

המימד הרגשי –
מימד זה הוא לב ליבה של העבודה ומטרתו לתת יכולת התבוננות והבנה למה אנו אוכלים כאשר אנו לא רעבים, ולמה אנו חושבים על אוכל כאשר אנו אמורים לחשוב על נושאים אחר. ההתמקדות היא על השאלות :"מי זה שאוכל עכשיו?" וכן למה (for what) אני באמת רעב?". היכולת הנרכשת במימד זה היא היכולת לנהל רגשות המתבצעת בהדרגתיות :
שלב א': קבלה ויכולת ביטוי של כל קשת הרגשות במקום החלוקה לרגשות "חיוביים" ורגשות "שליליים". כמעט כל העבודה סביב האכילה הרגשית עוסקת בקושי שלנו להכיל עוצמה של רגשות. אחת הדוגמאות לאפשרות של התפתחות אכילה רגשית אצל ילד - אמהות רבות סיפרו לי על מצבים בהם הילד הקטן שלהן חוזר הביתה ומביע את כעסו על הגננת שלא אפשרה לו באותו יום להמשיך לשחק. האם המתקשה להכיל את רגש הכעס, שואלת את הילד הקטן אם הוא באמת כועס ואולי בעצם הוא רק מעט עצוב. בהמשך היא "מנחמת" אותו עם ארוחת צהרים וכך הסיפר נגמר. ואולי הוא רק מתחיל כך.

שלב ב'
: זיהוי הרגש. שלב זה הינו קריטי. כאשר ישנה מודעות על אכילה רגשית - כלומר הבנו שאנו בדרך לאכול, תוך כדי הארוחה או לאחריה ולא היינו באמת רעבים, חשוב לנסות לזהות את הרגש, מחשבה או הזיכרון שעלו בנו מעט לפני הארוחה. לעיתים רגש זה (למשל עצב) יהיה רגש שבא בתגובה לרגש אחר (למשל בדידות) שנמצא בתוכנו כבר יומיים מבלי שהצלחנו לזהותו ולעשות עימו עיבוד.

שלב ג:
להבין למה דווקא רגש מסויים זה הגיע. ציר העבודה באכילה רגשית עובר דרך un finish business ( עניין לא פתור). שם הרבה פעמים נוצרו חיבורי רגש-אוכל רבים. ההבנה מדוע בנקודה מסויימת הרגשתי רגש מסויים, מסייעת "לסיים" את הסיפור הישן ולהמשיך הלאה בחיים.
שלב ד': היכולת שלנו לבטא באסרטיביות, בצורה ישירה ובשפת "האני" את רגשותינו, המחשבות והזכרונות שלנו.
דוגמא – לאחרונה הגיעה אלי אישה צעירה שסיפרה על אירוע, במהלכו באחד הערבים סיימה קופסת גלידה שלמה ורק עם סיום האכילה הבחינה כי מדובר בגלידה שהיא לא באמת אוהבת את טעמה. אולם היא מספרת כי עצם אכילת הגלידה, היתה יותר ע"מ לסתום "משהו שם בפנים". כשהמשכנו לדבר, היא סיפרה איך באותו יום איחרה להגיע לביתה. בעלה ששמר על ילדתם הקטנה איבד את סבלנותו וחיכה לה עם התינוקת ברחוב. כאשר ראה אותה מגיעה, הוא מסר לה את עגלת התינוקת, הביט בה ללא מילים תוך  בכעס רב והלך לדרכו. במשך כמה דקות היא עמדה שם המומה, בוכה ולאחר מכן עלתה לביתה ו"חיסלה" את הגלידה הכלל לא אהובה עליה. ניסינו ביחד להבין מה הרגישה שם ברחוב, כלומר ניסינו לזהות את הרגש שהביא אותה לאובדן תחושת הרעב-שובע שלה. העלינו רגשות כמו כעס, כאב, פחד, נטישה והתקדמנו למהות עצמה. לבסוף היא עצמה עיניים ואמרה שהיא חושבת שהרגש היה חוסר אונים. רגש זה היה תולדה של אירוע בו כאשר היא היתה ילדה קטנה,  הלכה לאיבוד בקניון ובמשך 10 דקות היתה בחרדה עצומה. הדקות הראשונות לאחר שבעלה עזב אותה ברחוב היו בהרגשתה דומות מאוד לאירוע המסעיר בילדותה.

המימד הקגנטיבי
המימד הקוגנטיבי עוסק במחשבות החופשיות שיש לנו סביב האוכל. כלומר איזה מחשבה, רעיון, הבנה עמוקה, המחשבה על האוכל, משקל, דיאטה, תזונה מחליפה. לדוגמא - בעבר היתה לי מטופלת שהיתה מודאגת עוד ביום ראשון מה היא תבשל ביום שישי ואיך ילדיה יגיבו לבישוליה : האם יאהבו או לא. ניסינו לבדוק מה המחשבה העמוקה יותר ובהדרגה היא סיפרה לי על כמיהתה לשיחות בין בני המשפחה על נושאים מעבר לאוכל ובישולים. הצעתי לה לבדוק האם החשש הקשור לבישוליה מחליף חשש עמוק יותר, שעוסק בקושי של בני המשפחה לשוחח בחופשיות על נושאים רגשיים.

המימד ההתנהגותי
אחת הדרכים המרכזיות להתמודד עם אכילה רגשית היא היכולת לבחון. הכוונה היא כאשר אדם לא בטוח אם הוא רעב או לא (או לא משוכנע אם הוא רוצה מנה נוספת) - ניתן לדחות את ההחלטה בעשר דקות. בדקות אלו ניתן להתבונן במחשבות והרגשות שעולים. באם הרעב נשאר, ניתן להמשיך לאכול. באם ישנה תובנה שהרעב האמיתי הוא לא לאוכל אלא לחיבוק למשל, התלות באוכל פוחתת.

מטרת העבודה בשלושת מימדים אלו הנה התקרבות בין הגוף לנפש,  המאפשרת האזנה טובה יותר לצרכים האמיתיים שלנו. הסופר האירי, גיימס ג'ויס כינה זאת כך :"מר דאפי חי במרחק קצר מגופו". ואכן, הטיפול באכילה רגשית עוסק בצמצום פערים שנפתחו עוד כשהיינו צעירים. התהליך הוא ספירלי והוא משמע עבורי ועבור אחרים כנתיב להתעוררות ודרך חיים.
אני מאחל לכולנו הכרות עם המהות הפנימית האמיתית שלכם. אחת הדרכים הזמינות ביותר היא ההתבוננות בחיבור אוכל – רגש מאחר ולכולנו יש מערכת יחסים כזו או אחרת עם אוכל. לגבי עניין המהות, זוג הפסיכולוגים ג'יי וקתלין הנדריקס, כתבו בספרם "במרוצת החיים" : "כאשר אנשים באים לתרפייה של מערכות יחסים, לעיתים הם לא חשו אפילו שנייה אחת של מהות במשך שנים. הבזק רגעי שלה יכול להצית מחדש אפילו מערכות יחסים הגוועות זה מכבר. הגענו לתחושה עזה שבבסיס כל בעייה פסיכולוגית או בעיית יחסים קיימת ההתנסות במהות (ההדגשה שלי) המחכה לתורה. מסיבה זו הפכנו כה אופטימיים לגבי ריפוי הסבל האנושי משהיינו חמש או עשר שנים קודם לכן".

 

שם הכותב: רוני מייזלש

אודות הכותב:  רוני מייזליש, עובד סוציאלי קליני. מטפל בתחום אכילה רגשית.  

אימייל: [email protected] 

כתובת אתר:  לחץ כאן

שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

חיפוש במאמרים

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©