שתף

מבוי פתוח / יעל צבעוני

26.06.11

לפתוח לאלוהים
חשבתי שזה יגמור אותי. חשבתי שאם תסתכל ושוב לא אוכל לראות בי אותך, שאם נראה שלא תוכל להיות בחיי, אז זהו.
איך להסביר את ההתרגשות שאוחזת בי עכשיו, אחרי שדיברנו, אחרי שהיה נדמה שהגענו למבוי סתום, ויצאתי ממך, חושבת שאבכה על הכרית את כל הדמעות.
הרבה דיברת את זה. דיברת על הפחד לפגוע, בי או בך. מישהו חייב להיפגע במשחק הזה, אמרת. וכשיצאתי חשבתי, אז מה?
כל כך הרבה נפגענו בחיים. נפגענו בתור ילדים, נערים, באהבות גדולות ומטורפות, בתקופה שבה עוד לא ידענו מה לעשות עם זה בכלל. לא ידענו איך יוצאים מזה, לא ידענו להכיל את עוצמת הרגשות. ואז אנחנו גדלים וחוששים לפתוח את הלב, להתמסר. אז לא נפתח ולא ניפגע, רק לא זה. הזיכרון הכואב הקדום עוד צרוב בנו - חוסר האונים, הבדידות. ההורים, החברים, אף אחד לא יכל לקחת מאתנו את הכאב ההוא. ולנו לא היו כלים להכיל.
מה עושים? הרבה מאתנו כבר סגרו את הדלת ואפילו שכחו שהיא סגורה.

להתאהב
וידוי קטן. אני מתאהבת סדרתית.
כשאנחנו מתאהבים אנחנו פוגשים באלוהים, בו באמת אנחנו מתאהבים. לסגור את האפשרות להתאהב זה בעצם לסגור את אלוהים בתוכנו. וכמה שזה כואב. הכי כואב.

כמה שאנחנו מפחדים להיפגע.
כמה שאנחנו מפחדים למות.
אבל מה באמת כל כך מפחיד בלמות?
הרבה יותר מפחיד אותי לחיות בפחד. ללכת על קצות האצבעות לפי מה שנדמה או נראה או אמור להיות רק כדי לא... כי אולי... בכל זאת...

הרבה עצות שמעתי לאחרונה מאנשים בוגרים ונבונים. אל תגידי את מה שאת חושבת, תני לו לחזר אחרייך... ועוד מיני משפטים. אני שומעת את המילים האלה ובעיקר שומעת פחד. בעצם הם אומרים לי - עשי הכול כדי שלא תיפגעי. אני נפגעתי פעם. את לא מבינה. את לא יודעת לאן תגיעי. הדרך כביכול ידועה מראש.
נכון, להיפגע זה כואב. אבל אז מה? היום אנחנו כבר לא ילדים, אולי נוכל להכיל את זה?אולי נוכל לחצות את זה ולהשאיר את הלב פתוח?

רציתי להגיד שדווקא אחרי שיצאתי ממך, דווקא אחרי שעלה כביכול מה שחששתי מכל, דווקא אז לא פחדתי יותר, דווקא עד ירדה ממני אבן ענקית. דווקא אז ידעתי שאין ממה לפחד.

להתגעגע
ממה פחדתי?
שלא אוכל להיות בלעדיך?
כאילו שהיית אתי באמת.
הרי ממילא ריחפנו הרבה בין עננים ששטים קדימה ואחורה ובמציאות.
אז זה כבר ממילא היה.
שאתגעגע אליך?
גם זה כבר היה. התגעגעתי אליך הרבה, אפילו שהיית כביכול קרוב. היית רחוק. כל כך רחוק.
והתרחקתי ממני בניסיון להקשיב, לעשות את מה שנכון לי, לך, בכלל.

להתמסר
אני לא מפחדת להיות אתך
ואני לא מפחדת לא להיות אתך
אנחנו הולכים בדרך. לפעמים מקבלים מכה. לפעמים היא אפילו כואבת. אם אני נפגעת, גם אם זה קשה, אני לא סוגרת. אני ממשיכה, אתך או בלעדיך.
אם אני סוגרת, תמיד אסגור משהו בתוכי, זה אף פעם לא באמת קשור לאדם שמולי. וכך אלך לכל מערכת יחסים, כך אתנהל בעולם ושוב ושוב. אהלך סגורה רגשית, אחשוש שמישהו עושה לי משהו רע. איך זה קורה לי כל פעם? אתהה. מניאקים.
ואולי הפחד הוא לא מלהיפגע, אלא מלא להיפגע. מלהישאר, להתמסר, להיפתח. מה יקרה אז? מה יקרה אם נהיה שוב בני שש עשרה, חשופים ומאוהבים בחיים? מה יקרה אם ניתן לחיים להוביל אותנו?


מבוי פתוח

ואז יש לי חופש
ממה שאמור להיות
לעכשיו

שם הכותב: יעל צבעוני
אודות הכותב: כותבת ויוצרת במילים וכדרך חיים. מנחה סדנאות כתיבה יוצרת 'מבעד למילים', מלווה תהליכי כתיבה אישיים.
אימייל: [email protected]
כתובת אתר: לחץ כאן

פחד הוא מנקודה מסוימת בעתיד, שאולי הייתה אמורה להיות עכשיו, אבל דווקא עכשיו, אין פחד. דווקא עכשיו, יש הקלה.
שנים פחדתי לטבוע ויום אחד בים כשהיה נדמה לי שאני נסחפת, הפחד נעלם.
אני לא מחזיקה בך אתי ואני לא מחזיקה בך לא אתי.
אני לא מחזיקה בחיים ולא מחזיקה במוות.
שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
28/06/11 14:13
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

חיפוש במאמרים

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©