שתף

שימור אנרגיה / יעל צבעוני

16.10.11

יצאתי ממדיטציית הקונדליני. היו רעידות של ממש. כלומר, כל הגוף שלי רעד, אבל לא רעדתי. כל הגוף רעד מעצמו, אבל לא הייתי צריכה להניע אותו.

גשם
יורד עכשיו גשם. הגשם יורד ואתו נופלות כל מיני מילים שאין לי מושג אם יוכלו לתאר את מה שעכשיו ואם הייתי רוצה להחזיק רגע במילה. ניסיתי לחבר כל מיני מילים כדי שיהיה מה לשלוח, אבל הן לא רצו להופיע. ולא יכולתי לשלוח את מה שאין ולא רציתי לא לשלוח.
רציתי לחוות עוד דרך מילים ולא לתת להן את החוויה, לא להחזיק אותה לשומקום. כשהופכים חוויה לסיפור, יש לה התחלה, אמצע וסוף. ואני מבקשת רגע מתמשך אחד.

בזבוז אנרגיה
"תנוצל זקפת הבוקר", היה כתוב על סטיקר במכונית שנסעה לפניי. זה היה בפקק בכביש החוף בדרך להפגנת המליון. הרבה זמן נסעתי אחרי הסטיקר. כמה אנרגיה קיימת, כמה אנרגיה אנחנו מבזבזים, חשבתי. כמה אנרגיה מצטברת ואז הולכת למקומות שלא יוצרים שום דבר. כמה זרעים יש בכל מקום, מחכים להתממש ואנחנו זורקים אותם לפח הזבל.

 

לכתוב מילים שלא רוצות להיכתב, זה בזבוז אנרגיה. זה מרוקן. אם אין מה לומר, אם לא רוצים לעשות, אם לא נמצאים, עדיף פשוט להיות נוכחים ולא לעשות. משהו יקרה, אנרגיה חדשה תגיע, תפרוץ, ואז זה יבוא.
יושבת כאן ומרגישה מלאה. להיות מלאת אנרגיה, להיות מלאה בחוויה ולספר אותה, זה אומר לפעמים לרוקן אותה ולהתרוקן. זה אומר לבזבז אנרגיה. אם אני מלאה, אני יכולה להמשיך ולהפרות, ליצור, ללכת קדימה. אני לא צריכה לזרוק את מה שיש.

יש כל הזמן תנועה של חיים ושל מוות, של התמלאות והתרוקנות. כשמאבדים את הקשב, האנרגיה הולכת לאיבוד ואז נדמה שגם אנחנו.

תנוצל זקפת הבוקר
רציתי ללכת עם הסטיקר להפגנת המליון, זה נראה לי מספיק חשוב. אם משהו רוצה לצאת החוצה, הוא יכול לתת חיים. ובואו ניתן לו. לפעמים זה אומר להמשיך ולהתמלא בלי לרוקן עד שיבוא הרגע המתאים. והוא יבוא. ולפעמים צריך לרוקן.
יש הבדל בין ליצור ובין לשחזר. לשחזר זה אוטומטי. ליצור זה להיות מחדש. כשיוצרים, האנרגיה ממשיכה הלאה. כשיוצרים, מרגישים מלאים ולא ריקים, גם ואפילו במיוחד אחרי שמשהו יוצא החוצה.
אז תנוצל זקפת הבוקר. ואם היצירה עוד לא מחכה לפרוץ, אפשר להיות נוכחים. משהו יקרה.
אחד הדברים היפים הוא שכשאני מתחילה ליצור, כל הקיום משתף אתי פעולה.

גשם
ירד גשם, ורציתי לחוות אותו מקרוב, אז אז יצאתי אליו למרפסת. התכסיתי בספרי שאמור לדחות את היתושים שהתחילו לעטוף אותי. לא יודעת אם כיסיתי את כל הפינות, לא יודעת אם בכל זאת יחדרו. והנה אחד התיישב לי על היד בלי בושה, לא יודע ששמתי מפניו הגנות מוכחות. חשבתי שעשיתי את הפו עוד לפני שעקץ. אבל אחר כך הוא בכל זאת עקץ.

מה שיצא
רציתי לכתוב סיפור שהוא לא סיפור.
לא רציתי לרוקן עליכם מילים.
לא רציתי לרוקן את עצמי דרך מילים.
וזה מה שיצא.

שם הכותב: יעל צבעוני
אודות הכותב: כותבת, יוצרת, עורכת. מנחה סדנאות כתיבה 'מבעד למילים', מלווה תהליכי כתיבה ויצירה אישיים.
אימייל: [email protected]

שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
18/10/11 08:31
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

חיפוש במאמרים

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©