שתף

הנסיכה - עד הסוף / יעל צבעוני

20.01.12

סוף הפרק הקודם (כאן): עכשיו הכול בידיים שלה. אבל ביד שלה היה רק קצה של סיגריה, והנסיכה, למען האמת, לא ידעה מה לעשות.

***

שבב עץ נפל מהשמים, נתקל בקצה האצבע של הנסיכה, והיא נדקרה והקיזה טיפה של דם. הנסיכה נשמטה באטיות על רצפת המרפסת ונרדמה.

ובעוד היא שמוטה על רצפת המרפסת המלכותית, מי יודע כמה זמן, הגיע קול.

"כמה נוח," אמר.

"מה?" אמרה הנסיכה. היה נדמה לה שמשהו דיבר אליה, אולי מתוך חלום. "אני ישנה."

"כמה נוח ללכת לישון. בואו ונהיה היפהפייה הנרדמת. המלך מת, אין נסיכים, אין אף אחד, אפשר פשוט ללכת לישון. עאלק נסיכה מודרנית, לא צריכה שייחלצו אותה, לא כמו הנסיכות האחרות."

הנסיכה הרימה ריס, אחר כך גבה, וראתה יצור אדום עם ארבע ידיים.

"ומי אתה?" שאלה.

"גריץ. נעים מאוד. אבל אין לנו עכשיו זמן להכרות מעמיקה. בואי נגיד שאני מכיר אותך ואת כל הסיפור שלך טוב מאוד וזה מספיק."

"אז איך זה שאף פעם לא ראיתי אותך?" בשלב זה עוד לא הייתה בטוחה אם היא נכנסה לעולם של יצורים או שהיצור נכנס לממלכה שלה. היא ניסתה למקד את המבט כדי לבדוק אם הוא קיים באמת.

"איך יכולת לראות? את היית עטופה כל הזמן בכל הנסיכים שלך. כמה את יפה, כמה התלתלים שלך קופצים היום, בואי לארוחת ערב. למען האמת, מתוקה, יש עוד הרבה דברים שלא ראית."

"אני חושבת שאני קצת עייפה," אמרה הנסיכה. אין מה להגיד, היצור המוזר היה מעייף למדיי. "אולי אישן עוד קצת ואחר כך נדבר. גם האצבע עוד טיפה כואבת." היא הביטה במקום הדקירה, אבל כבר לא היה שם דם ולא זכר למה שאירע.

גריץ הושיט לה יד, והנסיכה התרוממה. היא עוד חשה את הכאב ההוא בלב, זה שהיה מדיי לוחץ עד שהעדיפה לישון. "זה יעבור," הוא אמר לה. "בסוף הכול עובר. אימא שלי תמיד אמרה את זה." היא הייתה בטוחה שראתה דמעה בעינו, אבל הוא ספג אותה פנימה כמו בקינוח אף.

הנסיכה, עייפה מלשאול ולנסות להבין, הילכה אחרי גריץ במורד המדרגות היישר אל תוך חדר הישיבות. הוא הושיב אותה על הכיסא ופנה ללוח. "צריך תכנית," אמר. "אי אפשר לנהל ממלכה שלמה סתם כך."
"אף פעם לא ניהלתי ממלכה," אמרה הנסיכה.

"זאת בדיוק הבעיה. אבל אל תדאגי, גריץ כאן בשביל לעזור."

"אבל אני לא מכירה אותך," אמרה ודמעות שוב התחילו לנזול ממנה. "אני אפילו לא יודעת אם אתה כאן באמת."

"די, די, אני לא יכול לראות את זה," אמר ושלף מכיסו טישו לבן. "את רוצה להגיד גם לי ללכת? אני לא בטוח שזה יעזור לך במיוחד."

הנסיכה התרוממה מכיסאה בחדר הישיבות ויצאה לגינה. השמש חיממה את גבה, והיא הדליקה סיגריה וקיוותה שבינתיים משהו אחר יתרחש.

"אולי עכשיו תהיי שלגייה?" שאל גריץ שהלך אחריה בצעדים מהירים ושלף מכיסו תפוח. "כמה פשוט, ביס אחד, תאכלי איזה רעל קטן ושוב תלכי לישון. הנסיכות של פעם לא עשו כלום. אבל את, את כבר לא יכולה לישון. אסור לך."

"אם לא אכפת לך," אמרה הנסיכה וקינחה בקולניות את אפה המנומש, "עכשיו איבדתי את אבא שלי."

"אני יודע," אמר וליטף את ידה. "גם אני איבדתי את אבא שלי. זה היה לפני שנתיים. אבא שלי נפל ממסוק ואני ראיתי אותו נופל והתכוונתי לתפוס אותו. גריץ, בשביל זה קיבלת את כל הידיים, אמרתי לעצמי, אבל הוא, או אלוהים, מישהו צעק אליי מהשמים זוז, וראיתי אותו נופל בהילוך אטי והכנתי את כל הידיים ולא הפריע לי למות יחד אתו, אבל ברגע האחרון בא גל של רוח ומשך אותו הצדה, והוא נפל לידי. היה בום חזק וכבר לא היה לי מה לעשות."

"אני מצטערת," אמרה הנסיכה. "זה סיפור עצוב, באמת. אבל נדמה לי שאתה קצת משתלט על הסיפור שלי. אם תסתכל טוב בכותרת, זה סיפור על הנסיכה."

"כאילו זה עוזר לך. בינתיים את רק מוציאה אנשים מהסיפור שלך. חוץ מזה, בלעדיי יהיה פה משעמם. תאמיני לי, כדאי לך להשאיר אותי. אני מבשל לא רע בכלל. וגם עוד כמה דברים."

***

אז השמש מוסיפה לחמם את גבה של הנסיכה והיצור האדום עם ארבע הידיים מדבר בלי הרף, והנסיכה לא יודעת איך, אבל היא חשה שמחה קטנה בלב. היא מנסה להכניס בחזרה את החיוך שהתחיל לבצבץ דרך בטנה לזווית שפתיה, שלא יראה.

אחרית דבר – כעבור שבע שנים

גריץ ישב על כיסא המלכות שנבנה במיוחד עבורו. ארבע ידיו היו כל הזמן עסוקות. אומרים שהממלכה מעולם לא תפקדה טוב יותר. אומרים שהממלכה מעולם לא הייתה כל כך צבעונית. אף אחד לא ידע מי משך בחוטים, אבל זה לא היה משנה.

המלכה הייתה יושבת מדי צהריים עם חברותיה בגן הירוק. השמש חיממה את גבן. את הצחוקים שלהן היו שומעים עד לקצה הממלכה. גריץ היה שומע את הצחוק של אהובתו ומחייך. מאז שהתחתנו התמוססה האשמה על מות אביו. מאז שקיבל את אהבתה ידע שלא משנה כמה ידיים יש לו וכמה יוכל עוד לתפוס.

הנסיכים היו באים לבקר. תמיד היו מגיעים יחדיו, וגריץ היה מושיט להם בו זמנית את כל הידיים ומזמין אותם להיכנס. הם היו יושבים שעות בקרבתה, עד שהייתה מבקשת שילכו או שאחת הנשים שלהן הייתה צועקת ממרחקים. אז גם השאר היו נזכרים שהגיע הזמן ללכת הביתה.

המלכה אהבה את גריץ. הוא אף פעם לא ביקש ממנה להיות אחרת. ובגלל זה הייתה כל יום אחרת. עוד ביום שנפגשו הוא פתח את דלתות הארמון, ומאז הן נותרו פתוחות. והיא הייתה משוטטת בחוץ, לא נסיכה ולא חשובה ולא מוכרת, וחוזרת בכל פעם מישהי חדשה. פעם אפילו הלך ולא ידעה אם ישוב.

לפעמים הייתה עולה למרפסת כדי לבכות. אין מה להגיד, המלכה אהבה לבכות. היא הייתה בוכה כשהייתה חושבת על אביה או בוכה סתם כך כשהייתה חושבת שלא בכתה מספיק. היא הייתה בוכה לזכר כל הנסיכות ההן שלא ידעו מה קורה כשדמעות נגמרות.

סוף
 
שם הכותב: יעל צבעוני
אודות הכותב: יוצרת, כותבת, עורכת. מנחה סדנאות כתיבה 'מבעד למילים', מלווה תהליכים אישיים בכתיבה ויצירה.
אימייל: [email protected]
כתובת אתר: לחץ כאן

שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

חיפוש במאמרים

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©