שתף

טראומה, לא מה שחשבתי / נגה סיני

15.04.12

טראומה? לא מה שחשבתי
באחד הימים השבוע צפיתי בסדרת טלוויזיה מרשימה המערבת היסטוריה ופנטזיה, ועקבתי בדאגה אחרי חייהם המורכבים ושותתי הדם של הדמויות הראשיות. מה לא היה שם? רצח, תככים, אבדן פתאומי של יקרים ושל רכוש, ארצות שנכנסות למלחמות עקובות מדם, מנהיגים שחווים אכזבות מרות ובגידות קשות וילדים שמוצאים עצמם צריכים לשרוד במציאות שהופכת את פניה ומשנה את עורה בפתאומיות ובברוטאליות. נראה שהתסריט מורכב כמו ממלאכת פאזל אנושי של כל הגורמים שהביאו במהלך אלפי שנות היסטוריה ותרבות אנושית לסבל ולתחושה שהחיים הם אכזריים או מסוכנים.

הבטתי בילדה על המסך שמאבדת בבת אחת את כל עולמה ובכל זאת שועטת בגבורה קדימה, תאבת חיים ואמרתי לעצמי:" כל רגע בסדרה הוא רגע טראומטי עבורה, הנושא של כל הפרקים הללו הוא בעצם- טראומה והאופן בו אנו מתמודדים איתה. אולי זו הסיבה שהסדרות האלה מצליחות כל כך, כולנו חווים את החיים כמאיימים והישרדותיים ורוצים ללמוד איך להתמודד עם הפחדים הראשוניים האלה".

אבל מהי טראומה? איך נגדיר אותה ומה תהיה הדרך הנכונה ביותר לפגוש אותה?

באופן אישי אני זוכרת לא מעט אירועים בחיי שנחוו ככואבים במיוחד, גם מבלי שאהיה לבושה בבגדים בסגנון ימי הביניים, אוחזת חרב בידי וחדורת רצון להחזיר את ענייני הממלכה לתיקונם ברוח הצדק והאמת כמו הילדה שבסדרה....

יש דברים שעולים מיד לתודעה- אירועים בלתי נעימים הקשורים להתנסויות מיניות, היחשפות למראות קשים במסגרת שירותי הצבאי ופיגוע שהייתי נוכחת בו. הייתי מתארת זאת כאותה תחושה שחזרה על עצמה מספר פעמים- שהקרקע נשמטת מתחת לרגליי ומה שהכרתי התנפץ, והמציאות כבר לא תהיה עוד כפי שחשבתי...

נראה שבגילאים צעירים החוויה של רגעים בחיים כטראומה אפילו חמורה יותר. דברים שעל פניו נראים שטותיים או לא מזיקים במיוחד, נחווים בגיל הרך כבלתי נסבלים. אמירה מעליבה, האשמה שלא בצדק, אמא שמגיבה בחוסר תשומת לב ברגע מסוים עשויים להתפרש בתוך העולם הפנימי הרך שלנו כדרמטיים ומכאיבים. כאילו בתוכנו הם מתעצמים אלף מונים ומגיעים למימדי ענק.

באחת המדיטציות שעשיתי לאחרונה, עלה בדעתי אירוע שאפילו לא זכרתי אותו באופן רגיל, ובו חברתי הטובה בעלת הצמות המתנפנפות והביטחון העצמי שכה הייתי רגילה להיתלות בה, העדיפה את חברתה של ילדה אחרת על פני. במקרה כשנכנסתי לשירותי בית הספר, ראיתי ושמעתי את השתיים יושבות ומלגלגות עלי בכל ליבם ובקול רם, מבלי שהן ידעו שאני שם. עבורי, בת ה- 10, היווה הרגע הזה משבר אמון עצום שבמהלכו חוויתי עצמי כמיותרת, חלשה וחסרת אונים. נשימתי נעצרה, קפאתי במקומי בכדי להגן על עצמי מכאב. מאותו רגע התקשיתי לתת אמון בחברים טובים. הם נדמו בעיני כהפכפכים ובלתי אמינים. גם 20 שנה מאוחר יותר כשהאירוע עצמו הודחק ונשכח מזיכרון. יותר מזה ,הגוף מיד יודע לזהות אירועים אלה כבעלי השפעה והדהוד הרבה אחרי שקרו לי בפועל, אפילו אחרי שנים ארוכות. הזיכרון נצרב בתוכו ומחכה להשתחרר ועד אז ממשיך להשפיע על התנהגותנו בדרכים גלויות ונסתרות.

אז מה הופך טראומה לטראומה?
למה האירוע הזה, שבסך הכל במבט אובייקטיבי נראה פעוט וחלק רגיל מהתנהלות החיים, אכזבה מסוימת, הפך לנקודת ציון בהתפתחות הילדה שהייתי ופגע ביכולת שלי ליצור מערכות יחסים?
שי טובלי, מפתח שיטת האור הלבן, טוען כי העיקרון הבסיסי לשחרור מטראומה הוא הטענה שטראומה נוצרת בגלל הימנעות שלנו מסיטואציה מסוימת. לא הסיטואציה היא הגורם לטראומה אלא חוסר נכונותנו להיות נוכחים בתוכה באופן מלא, עם כל חוסר הנוחות שבדבר.

במילים אחרות, לנו יש תפישה מסוימת על האופן בו החיים אמורים להתנהל ואם החיים "מעיזים ברוב חוצפתם" להתנהג אחרת מהציפיות שלנו, אנו מטולטלים לחלוטין והופכים לחסרי אונים מול החיים. לדוגמא אני האמנתי שחברתי אוהבת אותי ועל כן לא אמורה ללגלג עלי. ברגע בו פגשתי את המציאות הפשוטה וגיליתי את העובדה שמה שהאמנתי בו- לא תאם את המציאות, הכל מבחינתי התרסק ובכדי להימנע מכאב ניתקתי את עצמי מהאירוע ולא הייתי נוכחת בו באמת.
כל אירוע בו אנו לא נוכחים באופן מלא, מודע ו" מסכים" למה שהחיים מביאים, כל אירוע שנחווה כ"שוק" למערכת- נשאר בתוכנו בלתי פתור, כואב, מפחיד, מודחק.

בכדי להשתחרר מטראומה, אנו יכולים לעבור חזרה מלאה על החוויה, מתוך נוכחות מלאה שהיא-היא המרפא לזיכרון הכואב. מעצם הנוכחות המסכימה לכל שלנו, הרחבה מספיק בכדי להכיל הכל, המלאה באור ובעוצמה מתוך התרחבות התודעה, הזיכרון עצמו משתנה ומתגלה כחלק חשוב ומשמעותי בתהליך ההתפתחות הכולל שלנו. ההגדרה החדשה הזו לטראומה ובעיקר החוויה של לפגוש אירוע כאוב בזיכרון ממקום חדש ומלא אור שבו הייתי במלוא העוצמה התודעתית אפשרה לי גם לפרק את המסקנות שנטבעו בתוכי באותו רגע" אי אפשר לסמוך על אנשים ", "אני חלשה בכדי להגן על עצמי" או " היקרים לך יכולים להפנות עורף בבת אחת ובלי כל סיבה".

להפתעתי גיליתי, שהתרה של טראומה אחת מאפשרת קריסה גם של אירועים דומים נוספים המתבססים על אותה מסקנה כאובה ושחזרו את עצמם.
אז מי אהיה בלי הטראומה? נראה שאוכל להיות החיים עצמם- שמסכימים לכל, מתפתחים דרך הכל, ורואים בעצמיות האמיתית שלנו משהו שלא יכול להיפגע מכלום, גם לא מצחוקיהן הפרועים של שתי ילדות בשירותי בית הספר היסודי, אי שם לפני שנים בחולון.

מאמר זה נכתב בהשראת הרצאותיו של ההוגה ומפתח טכניקת האור הלבן להתרחבות התודעה- שי טובלי.   

שם הכותב: נגה סיני
אודות הכותב: כותבת המאמר היא סמנכ"ל ה"אור הלבן", מומחית להילינג של האור הלבן.
אימייל: [email protected]
כתובת אתר: לחץ כאן

שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

חיפוש במאמרים

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©