שתף

פני פוקר / חני בורשטיין

02.09.18

כולנו נולדנו עם נטייה טבעית לחייך. חיוך זאת שפה. שדרכה כל אחד מביע ומבטא את עצמו באופן אינדבדואלי.
שריר הפנים מחוברים לעור. באופן טבעי, דרך שריר הפנים שלי אפשר לדעת מה אני מרגיש.


כאשר עקב נסיבות חיי התחלתי לפחד להיות אני. אם חוויתי בילדות שלא קיבלו את מה שאני – התחלתי לפחד להיות אני התחלתי להסתיר את עצמי.
אם למדתי שכאשר הבעתי רגשות, נחשבתי לחלש ולא ממש קיבלו אותי – למדתי שכאשר אני מסתיר את עצמי ואת העולם הרגשי שלי הרבה יותר קל לי לשרוד.

אם לא קיבלתי את כמות החום והאהבה שלהם הייתי צריך, התחלתי לחיות את החיים שלי בניסיון לגרום לסביבה שלי להצטרך אותי. מתוך מחשבה שאם הסביבה תצטרך אותי זה יבטיח את ההישרדות שלי. זה גרם לי לנסות למצוא את המקום שלי בחברה דרך זה שאחרים יצטרכו אותי. זה גרם לי להיות חזק, בשליטה ללא מסוגלות להביע חולשה.


כאשר אני בשליטה אני לא מעוניין ואפילו מפחד מזה שהעולם הפנימי שלי יבוטא החוצה ולכן אני מתחיל לשלוט גם על שרירי הפנים שלי. אני מתחיל לשדר פני פוקר. פנים רציניות שלא ממש מביעות את מה שאני מרגיש ורוצה בתוך תוכי.
מבחינתי רגש זה חולשה ואני פוחד לחשוף חולי וכתוצאה מכך להביע את הרגש שלי. הפנים שלי הופכות להיות סוג של מסך. גם כשאני כבר מחייך אני לא מסוגל לחייך באמת לאורך זמן. אחרי קצת זמן כבר יכאבו לי השרירים והחיוך יהפוך למזויף.


החיוך הוא סוג של נתינה. באמצעות חיוך מהלב, הרגש שופע כלפי חוץ. ואם כתוצאה מהילדות שלי אני עדיין ילד קטן בעולם הרגשי שלי. אם כל מה שאני רוצה בעולם הרגשי זה לקבל. אני רוצה שיתנו לי. יפנקו אותי ויאהבו אותי – אני בבעיה כיוון שאני לא רוצה להתחבר לעולם הרגשי שלי דרך הנתינה ויתרה מזאת, אני לא מסוגל ורוצה לתת רגשית לאחרים. כיוון שאני זה שרוצה לקבל כרגע.


חשוב לשים לב שהרצון לקבל הוא ברגשות. אני יכול להיות בן אדם שכל הזמן נותן לכולם ועדיין מה שינהל אותי ומה שאני ירצה באמת זה לקבל. הנתינה שלי תנבע מסוג של ניסיון להבטיח את ההישרדות החברתית שלי באמצעות הנתינה. אך הרצון הפנימי שלי יהיה אך ורק לקבל.
כאשר אנחנו חיים בצורה כזאת שאנחנו מסתירים את העולם הפנימי שלנו ומקפיאים את שרירי הפנים שלנו כדי שלא יבטאו באמת את מה שקורה מבפנים, אנחנו לא מסוגלים לקבל את מה שאנחנו הכי משתוקקים וכמהים לו. כיוון שאנחנו משדרים לסביבה את ההיפך ממה שאנחנו הכי רוצים. אנחנו משדרים אדישות למה שבאמת אנחנו רוצים. כך נוצר מצב של תסכול פנימי מאד גדול ויחד איתו בדידות גדולה וחוסר תחושת שייכות. העולם הרגשי שלנו נמצא בסוג של כלא וכתוצאה מכך אנחנו סובלים.


מה שאנחנו לא קולטים זה שכשאנחנו חיים עם פני פוקר, אנחנו משדרים לסביבה שאנחנו רציונאליים ולא רגשיים. אנחנו משדרים לאחרים שצורת התקשורת איתנו היא רציונאלית ואינטרסנטית. כשאנחנו מחייכים ומאפשרים לפנים שלנו להביא את האנושיות שלנו ואת הרגשות שלנו אנחנו מתחברים רגשית לסביבה ואז גם מתעורר הרצון להעניק לנו ולהיות קרובים אלינו.


אז מה עושים?
יש הרבה מה לעשות. בעיקר עבודה על המרת תדמית למהות וצמצום הפיצול בין העולם הפנימי לביטוי החיצוני. אבל הדרך הפשוטה ביותר להתחיל היא באמצעות תרגול יומיומי של 5 דקות מול המראה. פשוט תתפרצפו מול המראה, תעשו תרגילי פנים ולאט לאט תחזירו את שרירי הפנים שלכם לפעולה.
זה יהפוך אתכם לאנושיים יותר. שלווים יותר ומסופקים יותר.
הרבה אהבה,
חני
  
שם הכותב: חני בורנשטיין
אודות הכותב: מומחית להתפתחות אישית ולהגשמה עצמית
אימייל: [email protected]

שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

חיפוש במאמרים

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©