שתף

ספרי דרך – "עקודים" של קרן פלס/ מירב שני

13.01.13

בזמן מלחמת לבנון השנייה, שהיתה בחופש הגדול, ביליתי הרבה במעיינות בהרי ירושלים. נחלי הצפון הופצצו, בים היה חם, ובריכות הרי ירושלים ידעו עדנה. יחד איתי היו לא מעט נאמני מקורות מים למיניהם והרבה חיילים וחיילי מילואים שהיו מגיעים לבלות שם את החופשות מהמלחמה. לעיתים הם היו מגיעים לסופשבוע היישר מלבנון וחוזרים לשם ביום ראשון.

כשאני מסתכלת על הסצינה הזו היום, ממרחק של שש שנים, זה נראה לי די הזוי. הם היו מגיעים בקבוצות, לפעמים של שישה שבעה, לפעמים עשרים שלושים. דבוקים זה לזה, פיזית, לא מצליחים להינתק. לעיתים היו מגיעות איתם כמה נערות, בדרך כלל דקות גו עם שיער חלק ופוני שמסתיר עיניים, והן היו יושבות בביקיני קטן, זקופות ושותקות, מדי פעם שולחות יד לסדר את הפוני הצידה, כך שיחשוף עין אחת, ומצחקקות בפה סגור בזמן שהילדים האלו היו שותים ומחליפים את האיפוק והשקט בהשתוללות שיכורה וצעקנית.

בערב שבת אחד הזמנו קבוצה שכזו לקבל איתנו את השבת. הם הגיעו, כולם, רחוצים. ישבו במעגל סביב המדורה ושרו איתנו "שלום עליכם מלאכי השלום..." שתו מיין הקידוש ואכלו חלה. הם היו מנומסים ונחמדים. הם סיפרו לנו שהם מי שנשאר מהפלוגה שלהם. אני לא זוכרת בדיוק באיזה שלב של השיחה זה קרה, אבל אני אמרתי להם את המשפט "בעצם אתם הלומי קרב". הם לא הגיבו על זה. אבל יותר מאוחר, כשהם בחסות האלכוהול, שמעתי אותם מדברים על כך בזלזול. הלומי קרב, באמת...

קצת אחר כך, באותה מלחמה, יצא לי לעבוד בהתנדבות בסוף שבוע שהוקדש כולו לחיילים שנמצאים בחופשה או שחזרו מלבנון. הגענו כמה מטפלים לאולם גדול בפאתי תל אביב. כל מטפל לקח פינה וסידר אותה כראות עיניו. חלק הביאו מיטת טיפולים, חלק קריסטלים או קלפי טארוט. אני פרשתי שטיח ומזרונים ועבדתי עם מי שהגיע בדרך של האקולוגיה ההוליסטית, שבמקרה הזה היתה שיחה, שיחזור טראומה ואז ניקוי. אחד החיילים שהגיעו לפינה שלי עצם עיניים ושיחזר כמה זוועות. עשינו ניקוי אנרגטי בדמיון מודרך, והוא בכה בהקלה, ואז פקח עיניים, וסגר אותם מיד. "מה עשית לי?" אמר בשקט. "איך אני חוזר לשם מחר?"

ועל זה, בדיוק על ההלם קרב הזה, זה שלא הוכר ולא טופל וקיים אצל כל שני גברים מתוך שלושה במדינה שלנו מספר הספר של קרן פלס "עקודים".
אקדים ואומר – היה לי קשה עם הספר. אני לא כותבת עליו כאן כדי להמליץ עליו, אלא כדי להעלות בעיה. והבעיה היא זו:
מחד - הספר מטפל בנושא שהוא חשוב לעין ערוך בעיני ולהרגשתי בכלל לא מדובר ולא מטופל. ומהבחינה הזו אני שמחה מאוד שסוף סוף נכתב משהו על הנושא, ועוד בעטה של סלבריטאית שרוב הסיכויים שהרבה מאוד אנשים יקראו.

מאידך - הספר עצמו, לדעתי כמובן, לא כתוב טוב. לא נהניתי מן הקריאה והרגשתי שהוא ספר בוסר. לא בשל ולא מבושל. לעיתים אפילו כתוב רע.
אבל מספר סיפור חשוב.
כי מה לעשות שזו התחושה שתמיד יש לי. שזו מדינה של הלומי קרב. גם מי שלא הוגדר כך על ידי פסיכיאטר. וגם מי שלא מקבל תרופות וטיפול. כי הרי כל מי שאי פעם ברח מאבנים/בקבוקי תבערה/סמרטוטים בוערים בשטחים, כל מי שרדף אחרי ילד, כל מי שדפק על דלת של בית זר באישון ליל והוציא משם בן אדם הוא כבר הלום.
וכל מי שישב בבית ושמע פגזים בחוץ, וכל מי שהמפקד שלו צעק עליו ואיים עליו – כבר קרה לו משהו בנשמה, שלא יוכל לחזור.
וזה המצב שלנו פה. כולם עברו את זה. אם לא בשרות אז בטירונות. ואם לא הם אז האבא שגידל אותם.
הרי זו שרשרת שהיא בלתי נגמרת כבר דור רביעי, לפחות. וזה עוד לא השתנה. לא ביום בו אני כותבת, לפחות.

וקרן פלס לא בוחלת. גיבורת הספר היא בת של ניצול מלחמת יום כיפור שנעלם, אבל גם כשהוא היה הוא לא בדיוק תיפקד כאדם שפוי. היא מפתחת מערכת יחסים מסובכת עם חבר לפלוגה של אביה, ואחת הסצנות הקשות בספר היא כשהם מתחילים לשכב והוא, ברגע שנראה רומנטי לרגע, מחדיר אליה את קנה הרובה שלו במקום את עצמו. והיא, בהפתעה ועלבון של אישה מאוהבת, מגיעה לאורגזמה שהיא עצמה נרתעת ממנה.
והסצנה הקשה הזו היא מעין משל. כי היא מתארת באומץ את המצב שלנו, של הנשים במדינה הזו, שמנסות בכל כוחנו לאהוב את הגברים שהצלקת שיש להם על הנשמה לא מאפשרת להם להתמסר לאהבה.
וכך, בעצם, גם אנחנו מצולקות, וגם הילדים שאנו יולדות וכן הלאה וכן הלאה.

אז מה עושים?
קודם כל – לדעתי צריך להודות בבעיה. ידוע שזה כבר חצי פתרון. יש הרבה יותר הלומי קרב בקרבנו ממה שאנחנו מוכנים להודות. ומי שצריך להתחיל בכך הם הגברים ההלומים עצמם. למצוא את האומץ, להפסיק להיות גבר מאופק וגיבור ולהודות – יש לי שריטה, והיא כואבת, ואני רוצה מאוד לרפא אותה.
ואז – להתגבר על הציניות וללכת לטפל. יש כל כך הרבה דרכים שהם לא תרופתיות לטפל בבעיה. טיפול במגע, דמיון מודרך, ריברסינג, סדנאות... אין סוף.

ואנחנו, הנשים? יכול להיות שגם אנחנו צריכות להפסיק את קשר השתיקה הזה, ובאהבה וחמלה גדולה לדרוש מהגברים שלנו להביט לבעיה בעיניים ולרצות לטפל בה. גם אנחנו צריכות להפסיק להעריץ את הגברים הגיבורים שלנו ולהסכים לרצות לקבל אהבה, כמו שמגיע לנו.
כי אנחנו רוצים לשבור את השרשרת הזו של עקודי מלחמות. הרטט של הלומי קרב ממגנט אלינו עוד ועוד קרבות. ככל שהוא יתמעט כך גם יתמעטו המלחמות סביבנו, ונוכל להתחיל לחיות חיים של שלום ואהבה. במהרה בימינו אמן.



שם הכותב: מירב שני
אודות הכותב: מנחת קבוצות ויחידים בדרך האקולוגיה ההוליסטית, מלווה הריון ולידה, כותבת ועורכת, אם לשלושה ורעיה לאחד
אימייל: [email protected]

שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
17/01/13 08:31
17/01/13 19:05
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

חיפוש במאמרים

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©