שתף

אחינועם ניני בהופעה / מירב שני

27.01.13

אתמול בערב הייתי בהופעה של אחינועם ניני בצוותא.
והנה מה שיש לי לומר על זה ב 22 סעיפים, לפי הא' ב':

איכות. אפשר לאהוב את אחינועם ואפשר לא לאהוב אותה. אפשר להתחבר למוזיקה שלה ואפשר לא. אבל עם דבר אחד אי אפשר להתווכח - המופע כולו הוא מופע מרהיב של איכות מזוקקת. החל ממילות השירים, דרך הביגוד, הנגנים המלווים ודברי הקישור, וכלה בקטע סיום אחרי שהקהל דרש הדרן בפעם השנייה והיא עלתה עם הצ'לנית ושרה מילים חמודות שהלבישה על יצירה קטנה של יוהאן סבסטיאן באך שמסתיימת במילים "סיימנו את ההופעה".

ביגוד. אני לא מצליחה להבין למה אדם צבעוני כמו אחינועם ניני עולה לבמה עם עוד חמישה מלווים וכולם, כולל היא, לבושים בשחור. מאיפה העניין הזה של שחור בהופעות? למה? מה זה מנסה להגיד? אמנם הטוניקה שלבשה היתה מעניינת וחמודה, ונראתה גם מחמיאה וגם נוחה. אבל למה שחור?

פה יש שתי מילים – גילי דור, וגאון. והנה אני מסבירה: אחינועם סיפרה שלמדה ברימון. אחרי שהחמיאה לבית הספר וסיפרה שהוא מדהים היא הוסיפה שלמדה שם רק שנה אחת, ואז נזכרה שהיא לא מסתדרת עם מסגרות. לפיכך החליטה שהיא תלמד על הבמה, והציעה למורה שלימד אותה שם, גילי דור, לבוא איתה. "ומאז אני לוקחת את המורה שלי לכל מקום". אז הבנתי שהיא גאון. הסתכלתי עליו במהלך כל ההופעה וראיתי שהוא מביט בה כמו מורה גאה. היא כבשה במות, השם שלה ידוע בכל העולם, היא סופרת עשרים שנים של קריירה משגשגת. והוא? הוא מורה גאה.

דמעות. הייתי בהופעה עם הורי ושתי אחיותי. אנחנו מאוד אוהבות לשיר, ואנו אכן שרות ביחד ולחוד ועם הרדיו. מסיבה שאני לא יכולה להבין לא שרנו כל ההופעה. רק הבטנו והזלנו דמעות.

הורים. ההורים שלנו הזמינו אותנו להופעה. עד היום ההופעות אליהן הלכנו במסגרת משפחתית הסתכמו רובן ככולן במרסדס סוסה. בכל פעם שהיא הגיעה לארץ התקבצנו והלכנו. למרסדס סוסה לא נוכל ללכת יותר (היא נפטרה לפני כשלוש שנים), אבל חשבתי על זה וראיתי כי יש לאחינועם את הכבוד הגדול מאוד להיכנס לנעליה של מרסדס, והיא לא מביישת אותן. (את הנעליים).

ויתור. הגענו קצת באיחור, ולכן נאלצנו לוותר על המושבים המסומנים שלנו בשורה השנייה, איפה שיכולנו לראות לאחינועם את הלבן של העין. במקום זה התיישבנו בשורה האחרונה ביציע בצד, שם בעיקר ראינו את גבה ועכוזה היפים, ואת שיערה הארוך. ראיתי מספיק זמן את השיער שלה מאחור בשביל להיות בטוחה שהיא מורחת קרם לחות על התלתלים ומרסנת אותם מעט. ובכל זאת עדיין שיערה שופע וארוך. רק קצת פחות פראי.

זמיר. הבחורה זמיר. פשוט כך. היא שרה גבוה ונמוך, דק ורחב, שירי ארץ ישראל, שירים במקצב תימני ואריות קלאסיות, והכל בקול צלול ונוכח. אין ספק שהיא נולדה לשיר והשירה שלה מסדרת משהו מאוד חשוב בעולם. כמו שאמר שמעון פרס "אחינועם לא שרה על שלום, היא שרה שלום".

חריצות. בזמן האחרון הבנתי הבנה שגורמת לי להביט על הדברים ועל האנשים בצורה קצת שונה. הבנתי כי אחת התכונות החשובות, אם לא החשובה ביותר, שאדם צריך בכדי לחיות חיים של הגשמה וביטוי ויצירה היא - חריצות. זה בכלל לא עניין של יכולות. יכולות יש לכולם. אדם עם המון יכולות ובלי חריצות יחיה חיים אומללים של תסכול עד כדי שנאה עצמית. לעומת זאת – אדם עם מעט יכולות והרבה חריצות יגיע בסופו של יום למקום טוב ומספק. אולי אפילו רחוק. בדור שלנו ומטה מתרבים והולכים העצלים והמפונקים. בגלל הטכנולוגיה, בגלל החינוך... לא נכנס לזה עכשיו. בכל מקרה – אחינועם היא ללא ספק דוגמא מצוינת. עושה רושם שהיא לא ישבה לרגע על זרי הדפנה של יכולותיה, אלא עבדה בחריצות בכל רגע בחייה. למשל - בשנים האחרונות היא למדה ספרדית ואיטלקית והיא מופיעה ומקליטה באירופה.

טוב לב. הבחורה חרוצה ואסרטיבית, אמביציוזית וחוצפנית. ועם כל זה, ואולי בגלל כל זה, היא טובת לב ורגישה. בכל הופעה שלה היא ממציאה שיר הלל בחרוזים על כל אחד ואחד מן האנשים שעובדים איתה, ועוסקת בכל רגע ורגע בתיקון עולם.

יופי. אני טוענת שהעולם נברא לשם תכלית אחת – יופי. העולם הוא התגשמות של האלוהות, והיופי הוא הביטוי הגשמי שלו. הרי העולם, כשנברא, היה יפה עד דמעות, ועד היום לא פגשתי אדם שלא אוהב נוף פראי של הר מושלג המשתקף באגם טורקיז או שקיעה ארגמנית מעל לשדה פרחים. ולכן כל דבר שהוא יפה – לעין, לאוזן, לנשמה, הוא הדבר הנכון. וכך היא ההופעה הזו – הכל יפה. ואחינועם עצמה – הגוף שלה גמיש וחטוב וחיוני, והתנועה שלה מלאה בחן, ועל הקול שלה כבר דיברנו. גם האנשים שנמצאים איתה על הבמה נראים יפים ומרוצים.

כינורות. כשהייתי קטנה המליצו להורים שלי ללמד אותי כינור, ואני התנגדתי בתוקף. רק בשנים האחרונות אני מתחילה להסיר את התנגדותי לכלי הזה, והנה – על הבמה אתמול ישבו שני כינורות וויולה, ואני נהניתי מכל רגע. במיוחד בשיר בו הכנר הראשי החזיק את הכינור בין שתי ידיו ופרט עליו כמו גיטרה.

למורית. לפי האגדה שעל פיה אני עובדת ולומדת, העולם מאוכלס בשני סוגי בני אנוש – אטלנטים - שמקורם ביבשת הקדומה אטלנטיס והם מחוברים בעיקר לשלושת הצ'אקרות העליונות, לאמונה למטרות ולהישגים, ולמורים - שמקורם ביבשת הקדומה והנשכחת למוריה, והם מחוברים לצ'אקרות התחתונות, לרצון ולמיניות. אחינועם היא למורית קלאסית – היא פועלת אך ורק מהרצון שלה, היא מלאת חיים, מינית וסקסית, והגוף שלה נוכח ומלא חוכמה. היא רוקדת וצוחקת ונותנת קולה בשיר. אח, תענוג גדול.

מביך. זה קצת מביך להלל ולשבח ככה בן אדם. אבל מה לעשות, לפעמים צריך...

ניגון. ביהדות הניגון הוא הפתח אל האלוהים, ואל הלב. שאולי זה אותו הדבר. כשאני רואה מוזיקאי שהוא מספיק צנוע כדי לשרת את האלוהות בניגונו אני שמחה כי אני יודעת שמשהו טוב קורה פה.

סיפורים. קשה לי עם הופעות שהאמן לא מדבר עם הקהל. זה נותן לי הרגשה של ניכור וניתוק וממש מפריע לי להנות. אפילו בהופעה של פול סיימון, שעשרים שנה חיכיתי
לראות אותה, לא הצלחתי להנות בעיקר בגלל שהרגשתי שהוא שם קיר זכוכית עבה בינו לבין עשרות אלפי האנשים שנהרו לראות אותו. אחינועם מספרת סיפורים, לא מצליחה להפסיק, ומוצאת את עצמה מדברת על דברים שבכלל לא התכוונה. היא לא עושה מעצמה חשובה והיא מאוד לא רשמית. ללא שום התחנפות היא מתייחסת אל הקהל כמו אל חברים שלה, ואחרי עשרים שנות קריירה עולמית – זה נראה לי ראוי להערכה.

ע' גרונית (טוב, וגם ח'). כשהיא שרה שירים שנחשבים תימנים ("זה היה בעידן לפני ירח..." "אני גדליה רבע איש...") היא מוציאה מעצמה פתאום ח' וע' גרוניות אותנטיות לחלוטין ופתאום נזכרים מאיפה היא הגיעה.

פוליטיקה. אחינועם מאוד פוליטית. כל העולם יודע על דעותיה השמאלניות, ומסיבה זו הרבה אנשים לא סובלים אותה. שמעתי שדרני רדיו שלא מוכנים להשמיע אותה כי אמרה משהו לא נחמד על הכיבוש. למרות שלפעמים אפילו בשבילי היא קיצונית מדי אני חושבת שהיא אמיצה ונאמנה לעצמה. והנה ההמשך –

ציד מכשפות. בעולם שלנו כל אישה שהיא חזקה, אמיצה, דעתנית, שמחה, משפיעה ובנוסף לזאת גם יפה וחטובה וסקסית, נידונה לסוג של ציד מכשפות. אמנם לא מעלים אותה על המוקד, אבל מלכלכים עליה, מחרימים אותה וסתם לא סובלים אותה. יש אנשים שיעשו הכל כדי למנוע מתופעה כזו להפריע לעולמם המוגן. יש לי הרושם שאחינועם – כמה שהיא רגישה - זה לעולם לא יעצור אותה. הרצון שלה חזק מדי, תודה לאל.

קומית. אני לא סובלת אופרה. במקרה הטוב זה מצחיק אותי בטירוף, ובמקרה הרע מחריד אותי. אבל הגרסה האופראית לשיר "כל היום תרנגול בן גבר", שהיא שרה אותו כמו אריה קלאסית קלה, בכישרון אדיר, כל כך מקסים בעיני שרק רציתי לשמוע עוד ועוד. אני ממש ממליצה לכם, הוא נמצא בתקליט "ארץ, שיר". והוא באמת מצחיק, אבל זו הכוונה. פשוט האישה הזו כל כך שמחה שאפילו האופרה נשמעת בפיה משמחת.

רצון. הרצון היא אנרגיה מוכחשת על כדור הארץ. אנחנו מתחנכים להציב מטרות, להגיע להישגים, לכבוש את היעד. אבל מעט מאוד אנשים דורבנו למצוא את רצונם האמיתי ולהגשים אותו. הסיבה שאני משקיעה רשימה כל כך ארוכה באישה הזו היא שהיא דוגמא חשובה לאיך נראית רצון מוגשמת. ולדעתי זה מעורר השראה.

ש' שלום ות' תודה. המופע הזה כולו היה מלא שלום ותודה. וזה מה שאני מאחלת לכולנו, ולעזאזל תוצאות הבחירות. העיקר שנגשים את רצונותינו באמונה ואהבה.

 



שם הכותב: מירב שני
אודות הכותב: מנחת קבוצות ויחידים בדרך האקולוגיה ההוליסטית, מלווה הריון ולידה, כותבת ועורכת, אם לשלושה ורעיה לאחד
אימייל: [email protected]

שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
27/01/13 22:03
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

חיפוש במאמרים

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©