שתף

הספר "זוכר כמעט הכל", אהוד בנאי / מירב שני

03.02.13

בשנת 2001 עשה אהוד בנאי מה שכל כותב חולם לעשות – הוא הוציא ספר שכולו חלקי יומן מסע, זיכרונות, הרהורים, מחשבות, ודמיונות. אסופת סיפורים שאין ביניהם קשר חוץ מהעובדה שהם כולם קרו לאותו אדם.

יש שם סיפורים מהילדות, מהנסיעות בעולם, מסיורים רגליים ברמת גן, רומנים שלא צלחו או שכן, סיפורי מילואים ועוד. לחלק מהסיפורים אין פאנץ' ליין, לחלק יש. חלק דמיוניים ומורכבים בעיקר ממה שעבר לכותב בראש בזמן שעשה הליכה ברחובות רמת גן, וחלק מתארים בצורה ריאליסטית קטעים ממסעות או טיולים.

אבל ללא ספק הסיפור המדהים ביותר נקרא "סוכן חשאי בהרי הקווקז". הוא גם הסיפור הארוך ביותר – 27 עמודים. הסיפור מתאר מסע הופעות שאהוד נשלח אליו, לא מצויין על ידי מי, באזור הקווקז. הוא מקבל מדריך ומתורגמן בשם סרגיי, שמסיע אותו כל הדרך, איתו הוא נוסע למוסקווה, משם ממריא לדגסטאן, לעיר שנקראת מחצ'צקאללה, שם הדליק נרות עם 800 יהודים מהאזור, ומשם ממשיך לגאורגיה, לכל מיני כפרים וישובי ספר, שם הוא פוגש יהודים עזים רכובים על סוס ענודים בסכין גדולה שמגיעים מהערבות הגדולות, ובכל מקום עושים לכבודו מסיבה גדולה מלאה במוזיקה קווקזית מטורפת, בריקודים עד אור הבוקר, ובוודקה.

וכל הזמן זה נראה לו כמו מבצע רחב היקף, שבו הוא מגלם תפקיד של מוזיקאי נודד כשבעצם בלי לדעת הוא סוכן חשאי. מדי פעם הוא שואל את סרגיי "מי מושך בחוטים" וסרגי עונה "אבי מהשגרירות". הם מעולם לא פוגשים את האבי הזה וממשיכים את המסע ההזוי הזה, הקוסטריצי כל כך ברחבי ערבות הקווקז. מופיעים, רוקדים ושותים וודקה בלי סוף.

הסיפור נשמע הזוי לגמרי. יש רגעים שנראה שכאן הוא עובד עלינו או סתם ממציא בשביל הכיף. אבל גם בגלל קוסטריצה, וגם בגלל אהוד בנאי עצמו אני האמנתי לכל מילה. רק הייתי המומה מהעובדה שהוא באמת עבר חוויה כזו, ושמישהו ממש שלח אותו לזה, ושיש עדיין קהילות יהודיות פראיות באזורים הפראיים האלו.

חלק מילדותי גרתי בכרמיאל. בתקופה ההיא היתה כרמיאל אזור אחד מרכזי עם בניינים ושיכונים וכמעט כולם גרו בו בזמן שבנו וילות בשכונה המערבית ובשכונה הדרומית (ככה קראו להן). כמה שנים אחר כך עברו כולם לגור בוילות שבנו, מפנים את המרכז על בנייני הקומות והשיכונים שלו לעולים חדשים מרוסיה, אתיופיה וגרוזיה.

באמצע המרכז פחות או יותר עמדו ארבעה בנייני קומות מסודרים בזוגות, כפי שהיה מקובל לבנות אז, בני תשע קומות, שנקראו, כמה מפתיע, "התשע קומות". שנאמר – "איפה את גרה?" "בתשע קומות". הזוג הצפוני היה מעורב, והזוג הדרומי יותר, איכלס אך ורק דיירים גרוזינים. לא הכרתי אף אחד מהם, ולא הכרתי אף אחד שמכיר אותם. הם שיחקו ודיברו רק עם עצמם וספק אם ידעו עברית. בחצר שמתחת לתשע קומות תמיד הייתי רואה גברים כהים משופמים וילדות כהות ושקטות, שלעיני שלי אז נראו מוזנחות מאוד. בקרבת מקום פתח אחד העולים מגרוזיה, כהה ומשופם, יחד עם בניו הכהים והמשופמים, מכולת שנקראה "המכולת של הגרוזיני". שנאמר - "תלכי לגרוזיני ותביאי לחם וחלב".

אני לא זוכרת למה אבל היה ברור שהם נחותים. לא שאלתי ולא חקרתי מי הם ומאיפה באו. לא קשרתי קשרים עם אף אחד מהם. רק ידעתי שהם עניים, מוזנחים, אנאלפאבתים. זו היתה ידיעה, בלי מחשבה.

הרבה מאוד שנים אחר כך קראתי את הספר "אהבתם של עלי ונינו" של קורבאן סעיד (ספר מדהים, דרך אגב) והתוודעתי לקסם הקווקז, ואז אנשים התחילו לטייל שם (לצערי אני לא עשיתי זאת) וחזרו מוקסמים מחבל הארץ הזה. ואז הגיעו הסרטים של קוסטריצה ושל דובר קוסאשווילי, שדווקא סגרו לי את הפער בין התשע קומות העלוב לקווקז המרהיב של קורבאן סעיד. אפילו הגרוזינים עצמם החלו לדרוש שיקראו להם גיאורגים, כי נמאס להם לשמוע איך המילה הזו נשמעת מפיהם של הישראלים. ואז קראתי את הסיפור הזה של אהוד בנאי.

בסוף הסיפור הוא מדבר עם אחד הנגנים היהודים שמלווים אותו במסע ההופעות המטריף והמוטרף הזה, אדי שמו. "אם אעלה לישראל" שואל אותו אדי "אתה חושב שתוכל לעזור לי למצוא עבודה במוזיקה?" "אני יכול רק להשתדל" אמרתי לו וחשבתי, איזה מן חיים יכולים להיות לו בישראל, לאדי? מה הוא יוכל לעשות שם במקום שבו גרוזיני הוא שם נרדף לטמבל שמספרים עליו בדיחות, בתוך חברה צברית שחצנית ואגרסיבית, בחמסינים הלוהטים, בשיכונים המחניקים, במקום שאנשים לא יכולים לתאר לעצמם מאיפה הוא באמת מגיע, לא יכולים להעלות בדעתם את היופי הזה של שדרה רחבה בקוטאיסי בלילה שהשלג יורד..."

ואני קראתי את זה ומיד ראיתי לנגד עיני את הילדות הכהות לבושות הבלויים בתשע קומות, ואת הדודים המשופמים שלהם שתמיד נראו לי נחותים, והבנתי שזו אני ה"צברית השחצנית האגרסיבית".

אוי, מה עושים?
אז אני שמחה לספר לכם שעשיתי סוג של תיקון: חברה שלי, אחת מן התלמידות בבית הספר של המרחב לאקולוגיה הוליסטית, היא ממוצא קווקזי, ואני עזרתי לה לערוך כתבה וסמינריון בעניין המוצא שלה ("קווקזית בלי זנב" באתר בית הספר - בלינק למטה) והנה אני כותבת לכם על זה.
סוג של תיקון לא?

ימים גשומים וטובים לנו



שם הכותב: מירב שני
אודות הכותב: מנחת קבוצות ויחידים בדרך האקולוגיה ההוליסטית, מלווה הריון ולידה, כותבת ועורכת, אם לשלושה ורעיה לאחד
אימייל: [email protected]
כתובת אתר: לחץ כאן

שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

חיפוש במאמרים

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©