שתף

החיים באמצע / אילנית תדמור

03.03.13

להיות באמצע - נקודה להתכווננות

שישה הרהורים על החיים באמצע:

1. להיות באיזון נקודת האמצע, מזכיר לי חוויה בה אני מטפסת על הר דמיוני.
כשאני מגיעה אל קצה ההר אחרי מאמץ אני מתיישבת, רק לרגע, להסתכל על הנוף הנפרש, ליהנות ממנו, לנשום. אני בקצה האולימפוס.
קצה ההר עבורי הוא מעין קצה של שפיץ. כזה שמופיע כסמל של אחת מחברות הסרטים הגדולות, שפיץ מושלג ויפה.. לאחר כמה דקות אני מתחילה להרגיש את הישבן שלי כואב, אני הרי יושבת שם על קצה מאוד צר. אני מנסה לשפר את צורת ישיבתי, זזה רק בתנועה אחת קטנה והופ אני בירידה למטה מקצה ההר. רציתי רק לשפר את עמדתי, להרגיש יותר בנוח ונפלתי מטה מקצה ההר, מנקודת האיזון המושלמת.


הירידה למטה לא תמיד תלולה, זה לא בהכרח דרמטי כל כך. זה יכול להיות רק "שלב" אחד למטה, ואז אני מוצאת את עצמי יושבת בנקודה שקרובה לשיא אך שאינה השיא. לעיתים, מעצם כך שאני קולטת שאני לא בקצה, ומהמחשבה: "מה קרה? מה קורה לי?", אני ממשיכה ליפול עוד ועוד. כמו לוליין על חבל דק, אני מגלה שאני מאבדת שליטה והירידה, רק מעצם המחשבה עליה, נעשית הרבה יותר תלולה.

2. נקודת האיזון מזכירה לי גם את הכניסה פנימה אל תוך הגוף, את החיבור אל נקודת האמצע בגוף -
הכוונון של הגוף מזכיר לי את נגן הגיטרה, זה עם הבלורית, שיושב ליד המדורה, שזוף, עם חולצה לבנה... (טוב הנה יצאתי מהאיזון של המאמר)...
אם כן, כמו שהמוסיקאי לוקח את כלי הנגינה שלו, את הגיטרה למשל, ומכוון את המיתרים לפני שהוא מתחיל לנגן, כך פעמים רבות, כשאני יושבת ועוצמת את עיניי בתחילתו של יום או תחילת שיעור, אני מרגישה את כוונון הגוף, במיוחד דרך הקשבה לעמוד השדרה והסנטר שלנו. לכוון את האמצע ומשם לנגן את "המנגינה " שנוצרת בסטודיו או מחוץ לסטודיו.

3. להיות באמצע כשיש הרבה רעש או מתח רב מסביב, זה עבורי כמו לשהות באיזשהו עוגן פנימי. "מרחב מוגן" שאותו בניתי בימים שקטים ורגועים. הרחבתי את "רפסודת האמצע השקט, הרגוע והפתוח", ובאותם רגעים שיש בהם מתח או ויכוח, כשמסביב יש אתגרים שמוציאים אותי ממה שתכננתי, מההרגלים שלי, אני מוצאת שלעיתים עצימת עיניים או חיבור לרגע לגוף, מעלה אותי על "הרפסודה הפנימית". כמה טוב שכשהמים בחוץ גועשים, יש אפשרות להיות בשקט מפנים.

4. להקשיב מהאמצע - להיות באמצע כשאני מקשיבה לאחר מדבר, מסביר ומתקשר איתי. להקשיב מבלי לחשוב על מה אענה לו, או מה אני אגיד כשיסיים לדבר, מבלי לנסות להבין, מבלי להיות במקום שמקשיב לקולות שלי שמארגנים את המידע שאני שומעת מהפרטנר שלי. 
כשאני מקשיבה לאחר זו הזדמנות פז להתאמן על להיות באמצע. אם אני מקשיבה מהאמצע, אני לא יודעת מה תהיה התשובה שלי, אני פתוחה, ערנית ורכה, ומתוך כך אני יכולה לשנות את עמדתי - או שכן או שלא.

5. לפעמים נדמה לי שהאפשרות להיות באמצע עבורי, התחילה מהרגע שהסכמתי שרוב הזמן אני לא באמצע, ושזה ממש בסדר. האמצע הוא לא מקום קבוע, וכל תקופה נקודת האמצע יכולה להשתנות ולנוע, לעיתים כל כמה חודשים לעיתים כל כמה ימים.
האמצע הוא כמו מגדלור אליו אני משיטה את הספינה שלי בתוך ים החיים, שלעיתים יכול להיות שקט ולעיתים מרגיש סוער. המגדלור נותן לי את הכיוון, אבל אין לי כוונה לעגון לידו, לרדת מהספינה ולשתות קפה דווקא שם. כשאני עוגנת אני יוצאת למסעות חדשים, אחרים, ששוב מוציאים אותי מהאיזון שנקרא להגיע.

6. תוך כדי כתיבת המילים אני אוספת את הדימויים השונים: ההר, המוסיקאי עם הבלורית והגיטרה שלו, הרפסודה והמגדלור, לאסוף את כולן לנקודה אחת ולהרגיש שאני רק באמצע של הסיפור, שזה עוד לא מספיק מאוזן, שאני לא מוכנה עדיין עם המאמר. או, שאני יכולה לאסוף את כל הנקודות, ולגעת לרגע באמצע שלי, לשנייה של איזון פנימי ולהרגיש שהכל בסדר בתוך אי השלמות הזו, שכל מה שכל אחד יקרא בין המילים האלו זה בסדר, ושלעיתים תמצאו איזון ואולי גם חוסר איזון במילים, וגם זה ממש בסדר.

7. לקראת הסוף הגיע הרהור נוסף, שביעי ואחרון..
ברגעים ממש מורכבים בחיי, ואפשר גם לומר קשים, הייתי אומרת לעצמי שזה בסדר כי אני תמיד יכולה ללכת לי לאיזה מנזר בודהיסטי ופשוט לשבת. שם, בתוך המנזר, אהיה בנקודת איזון ללא הפרעה: אשמור על סדר יום קבוע, אשב שעות רבות למדיטציה, אעשה פעילות גופנית ואוכל רק את מה שאני זקוקה לו. אורך החיים הבודהיסטי תמיד קרץ לי, ועד היום, זו נקודה חמה בלב שאני יודעת שאם אלך למנזר, אוכל למצוא הרבה אמצע.


ועם זה בחרתי לחיות במנזר שהוא בלב תל אביב ונקרא הסטודיו, ובחרתי להיות אמא שחיה בעיר, בלב רמת גן, ויש לי הרבה נקודות לא מאוזנות בחיי. ועם זאת, ככל שהזמן חולף אני יותר ויותר מרגישה שנקודת האיזון יכולה לגדול או להיעלם מתוך התכווננות פנימית שלא בהכרח קשורה למה יש בעולם סביבי באותו הרגע.


לעתים דווקא בלב הסערה עולה בי שקט רב, ולהפך – כשיש שקט מסביב אני יכולה לשמוע את הסערה הפנימית.
פעמים כה רבות אני מוצאת שאני רוצה לחבק מישהו שמשתף אותי בכמה הוא או היא לא מאוזנים בחיים. לפעמים בדומה לכומר, באים אלי להתוודות על "חטאי הגוף": אכילה לא נכונה או על כך ש"אני ממש פדלאה, לא זזתי שנים.. ", "אני ממש לא גמיש" ו"לי אין בכלל קורדיאנציה"... אני שומעת משפטים רבים כאלו, ואני אומרת שזה בסדר לרקוד את חוסר השלמות שלנו. ככל שנתאהב בכל אותן נקודת לא מאוזנות וניתן להן להיות, נתקרב עוד קצת למקום שייתכן ולא תמיד נמצא באיזון מושלם, אבל יש בו הרבה הנאה, שקט ושמחה שהיא פשוטה. כי זה נעים פשוט להיות כאן, לעיתים בחוסר איזון מושלם אך עם חיוך רחב, פנים פתוחות והרבה סקרנות לגלות את נקודת האיזון החמקמקה הבאה.....

שם הכותב: אילנית תדמור
אודות הכותב: רקדנית, כוריאוגרפית ומורה מובילה בארץ ובעולם בתחום האימפרוביזציה הקונטקט ב15 השנים האחרונות. הריקוד והאימפרוביזציה, כפי שאילנית מלמדת מכילה הרבה טיפול, התנועה היא דלת כניסה לחקירה פנימית והיא הדלת הפותחת חסימות ושחרור של פחדים מצד אחד, וחלון לשמחה וחיות מצד שני. מנחת סדנאות הילינג דאנס, קורסים באימפרוביזציה וקונטקט.
אימייל: [email protected]
כתובת אתר: לחץ כאן

שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

חיפוש במאמרים

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©