שתף

מרים והים של מיריק שניר / מירב שני

24.02.13

יסלחו לי הקוראים שמחכים להמלצה על סרט או ספר כדי להעביר איתו את השבוע הקרוב.. הפעם אני מתכוונת לדבר על ספר שייקח לכם בערך דקה וחצי לקרוא אותו, אפילו אם תתעמקו בו מאוד. ספר שכמות המילים שלו קצרה מכמות המילים שיהיו במאמר הזה.

מדובר על ספר זן. ספרי זן הם קצרים, לא? אבל הוא לא נכתב כספר זן. הוא נכתב כספר ילדים. מטבעם של ספרי ילדים שהם קצרים, ואם הם גם נושאים איתם חוכמה, הם בהכרח הופכים לזן. ואז נשאלת השאלה – האם ילדים קולטים את החוכמה האדירה, הפשוטה, העצומה בגודלה כל כך שאי אפשר לומר אותה אלא בכמה משפטים קצרים? עכשיו תאמרו – "בוודאי! הם הרי כל כך חכמים! יותר חכמים מאיתנו!"

אבל מה אני אגיד לכם, כשאני מקריאה לילדים שלי את פו הדוב, שהוא אמנם ספר ארוך, אבל משופע באמרות זן מהממות בחכמתם, אני מרגישה שאני מתמוגגת מאמרות השפר שאני בטוחה כי גם הסופר התמוגג מהם, אבל הילד שלי נהנה בעיקר מזה שפו צונח מהעץ "עליונים למטה ותחתונים למעלה", נחבט בענפים ונופל אל תוך שיח קוצני. זה גורם לו תענוג בל ישוער, עם כל הוולגריות שבדבר.

מאידך – פו הדוב הוא ספר ג-א-ו-נ-י לכל דבר, ועובדה שהוא גם הפך לספר הילדים הנמכר ביותר בכל הזמנים ומותג אדיר. האם זה אומר שהילדים מבינים אותו? אני רוצה להאמין שכן. אחרת זה לא היה מצליח כל כך.

אבל לא על פו הדוב באתי לדבר פה, אלא על מרים והים, שכתבה מיריק שניר ואיירה גיל-לי אלון קוריאל.
מרים היא ילדה שלא ראתה אף פעם ים. בהתחלה היא שואלת: "האם הוא מלוח, האם הוא מתוק, האם הוא מרובע, האם משולש? האם ים הוא פה, האם ים הוא שם?" המון שאלות שואלת מרים. אחר כך היא יוצאת לחפש אותו, מגיעה לשלולית, מגיעה לבריכה, הולכת, שואלת. בסוף היא מגיעה לים. וכשהיא מגיעה לים היא לא שואלת כלום. היא עומדת מולו ואומרת "אה, זה הים".

כולנו (אני מקווה) מכירים את הרגע הזה. הרגע הזה של הידיעה. בכל תורה רוחנית, באלפי שירים וספרי הדרכה אומרים לנו שמה שחשוב זה החיפוש. וברור שזה נכון. אבל לא היינו שורדים את החיפוש הזה אלמלא היינו מתוגמלים מדי פעם ברגע של מציאה.

רגע כזה קטן שבו נמחקות לרגע השאלות והסיבוכים ואנחנו – פשוט - יודעים. ונושמים לרווחה.
ובגלל זה הרגע הזה שבו מרים עומדת לראשונה בחייה מול הים, ולא צריכה לשאול אף אחד כי היא יודעת לבד "אה, זה הים" זה רגע מהמם בפשטותו. אני נחנקת מדמעות בכל פעם שאני מקריאה אותו (בעצם, מדקלמת. כי אני כבר יודעת את הספר בעל פה) ואני מוקירה למיריק שניר תודה על המשפט הזה. בלי דרמה, בלי התחכמויות, בלי להצטעצע.

הספר מאוייר בצבעי מים צבעוניים ומתוקים עם הרבה לבן ביניהם, שנותן הרבה אויר. מרים מצויירת בקווים פשוטים כילדה סקרנית, לפעמים עם כובע קש ולפעמים פרח בשיער. לפי האיורים בספרים של מיריק שניר אפשר לראות שני דברים: א' – שהיא גרה בצפון הירוק (היא גרה בכפר גלעדי) וב' – שהיא כמהה ומתגעגעת לעולם טבעי, ירוק ופשוט יותר ממה שיש לנו היום.
ומרים שלנו, שלא ברור בדיוק בת כמה היא בדיוק, אבל לא יותר מעשר, היא ילדה עצמאית, סקרנית וכנראה גם חכמה. כי היא יודעת גם לחפש וגם למצוא.

אני מתה על הספר הזה. פשוט מתה עליו. והילדים שלי? אני מרגישה שהם לא אוהבים אותו יותר מספרים אחרים שיש להם. אני לא מרגישה הרבה הבדל בין היחס שלהם בין הספר הזה וספרים שהם פחות טובים. מבחינתי, לפחות. אז מה זה אומר? אז הם מבינים את הגאונות שטמונה בספר כמו "מרים והים" או לא? כמה מזה נספג אצלם, אם בכלל, בשלב כזה שבו הנפש שלהם חכמה אמנם, אבל פשוטה ולא מתוחכמת?

אודה ואומר שאני לא מבינה כל כך איך עובד ראש של ילד. גיליתי כי אני לא מההורים שמגדלים ילדים מתוך הבנה שלהם, אלא מתוך הבנה שלי. זאת אומרת – כשאני פועלת על פי איך שנכון לי זה עובד טוב. אני מאמינה כי זו אחת האסכולות לגידול ילדים, בעיקר אצל הורים שלא מבינים גדולים בנפשם של ילדים. כמו שאומר פו הדוב: "לעולם אינך יודע את נפש הדבורים". אבל הייתי רוצה לשאול את מיריק שניר, שנראה לי שהיא מבינה גדולה בזה: מה מזה נספג אצלם, אם הם לא מגלים איזו שהיא העדפה מסוימת לספרים טובים יותר מטובים פחות? האם זה עוזר להם לפתח את החלק הגאוני שלהם, גם אם הם לא מודעים לכך, ולא בהכרח נמשכים לזה?

אני מדמיינת את התשובה שלה (אולי כי ברגע זה אני יושבת די קרוב אליה, בפאתי קריית שמונה) ונדמה לי שהיא אומרת שילדים מתעצבים על פי מה שהם נחשפים אליו. אם הם יחשפו לחוכמה ועומק, הם יפתחו את הצד הזה שלהם. ואם הם יחשפו לשטחיות ורדידות, זה מה שהם יכירו. מה שאומר כי לא כל כך חשוב למה הם מפתחים העדפה, כדאי לנו לחשוף אותם כמה שיותר למה שנראה לנו חשוב וטוב. הם כבר יעשו את המשך העבודה.
ויש עוד משהו – נראה לי שכשאנחנו מקריאים ספר לילדנו, חשוב מאוד שזה יהיה ספר שאנחנו אוהבים ומתחברים אליו. אני בטוחה שכך הם נדבקים באהבה שלנו, והרגעים האלו, שבהם קראנו להם ספר אהוב, ייצרבו בהם לעד כרגעים של אהבה. בעולם אלקטרוני ומנוכר אלו רגעים של חסד.

וזאת הבעיה עם ספר כמו "מרים והים". מצד אחד הוא רגע של חסד. מצד שני – הוא נורא קצר. מצד שלישי – אם הוא לא היה כל כך קצר הוא לא היה כל כך נהדר.
מי אמר שהעולם לא מבלבל?

שנזכה להרבה רגעים של חסד.
מירב

שם הכותב: מירב שני
אודות הכותב: מנחת קבוצות ויחידים בדרך האקולוגיה ההוליסטית, מלווה הריון ולידה, כותבת ועורכת, אם לשלושה ורעיה לאחד
אימייל: [email protected]
כתובת אתר: לחץ כאן

שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

חיפוש במאמרים

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©