שתף

על ספרו של מרסלו פיגרס "קמצ'טקה" / מירב שני

21.04.13

כשהייתי בת עשר נסענו לשליחות בארגנטינה. גרנו בעיר לה פלטה, ששוכנת מרחק נסיעה של כשעה מעיר הבירה בואנוס איירס. לה פלטה היא עיירה קטנה מרובעת ומסודרת למשעי בריבועי רחובות תחומים ברשת מדויקת של כבישים בשתי וערב. אבי ניהל שם בית ספר יהודי ואימי לימדה. אחיותיי ואני למדנו בבתי ספר עממים.

זו היתה תקופה קשה למשפחתנו. עזבנו את כל חיינו בארץ בשביל הבטחות שלא קויימו, הדירה שקיבלנו היתה קרה וחשוכה והשכר היה זעום. אבל כל זה התברר לי בדיעבד.
בתור ילדה בת עשר הסתובבתי די הרבה ברחובות העיר הסמוכים לביתנו. ביליתי שעות ארוכות בפארק עם האגם המלכותי ובמוזיאון לתרבויות עתיקות צופה במומיות פרעוניות מהודרות לצד מומיות אינדיאניות הצרורות בשק יוטה פשוט.

בתחושה שלי היתה כל הזמן הרגשה סתומה של פחד. כאילו מסתובבים צללים ברחובות בין האנשים. תליתי זאת במצב המשפחתי הקשה שנקלענו אליו, שלא נגע בי, דרך אגב, אני נהניתי מאוד ולמדתי הרבה בתקופה הזו. אבל הצללים והפחד ליוו כל תנועה שעשיתי והיו בכל מקום.

אחרי חצי שנה עברנו לבואנוס איירס ונפתחה תקופה חדשה. אבי קיבל משרה כלבבו עם דירה חמודה ומשכורת משופרת, אנחנו התחלנו ללמוד במסגרות המיוחדות לישראלים והכל שב על מקומו בשלום. הצללים נעלמו. נהפוך הוא – בואנוס איירס נראתה כמו אביב העמים – בכל קרן רחוב עמד איזה בחור עם שיער ארוך ומכנסיים קצרים ושר שירים של מרסדס סוסה. לפחות כך היה בחוויה שלי. לא ידעתי כלום – מצב מדיני, חברתי, כלכלי. הייתי בת עשר וראיתי הכל דרך הפילטר של עולמי שלי ומשפחתי.

כעבור הרבה שנים התברר לי שהשנים בהם חיינו בארגנטינה היו שנות חייו האחרונות של שלטון הגנרלים האיום. לה פלטה, העיירה בה ראיתי צללים ברחובות, היתה עיר אוניברסיטאית, שבימים טובים יותר היתה תוססת סטודנטים, בתי קפה וחיי תרבות, ומכיוון שכך רבים מה"דספרסידוס" ("הנעלמים", אנשים שנחטפו ונעלמו בזמן השילטון הצבאי ורובם המכריע לא שב לעולם, ומי שחזר דיווח על חקירות ועינויים) היו משם. העיר התוססת הושתקה ועומעמה.

כאשר עברנו לבואנוס איירס מותנו מעט החוקים הצבאיים. אנשים הורשו לגדל שיער וללכת עם מכנסיים קצרים, מה שהיה אסור בשנים הקודמות, ומכיוון שכך נדמה לי שלא היה ארגנטינאי אחד ברחובות עם שיער קצר, ואנשים הלכו עם מכנסיים קצרים אפילו בחורף הקר.

אבל את הכל הבנתי הרבה שנים אחר כך. בתור דיפלומטים ישראלים לא נשקפה סכנה לחיינו, ואבי אפילו פתח מחדש את העיתון היהודי שנסגר אחרי ההפיכה הצבאית המקוללת ב 1976 שהפכה את ארגנטינה המצחיקה והעצלה למדינת אימים.

על התקופה האיומה הזו כותב לנו מרסלו פיגרס בספר "קמצ'טקה".
לא. קמצ'טקה זה לא בארגנטינה ולא בדרום אמריקה בכלל. קמצ'טקה נמצאת ברוסיה, בקצה סיביר. אבל קמצ'טקה זו המילה האחרונה שהארי, ילד בן עשר, שומע מאבא שלו לפני שהוא נעלם לתמיד. את זה אנחנו קוראים כבר בתחילת הספר, ואז הוא ממשיך ומספר לנו את כל הקורות אותו מהרגע שאביו ואימו מבינים שהם חייבים להסתתר מאימת השלטון, והם לוקחים אותו ואת אחיו, הקרוי "הצוציק", ומתחילים באיזה מסע הזוי בשוליים של עיר הבירה. אביו ממשיך בעבודתו כעורך דין בסתר ואימו ממשיכה בעבודתה כמדענית ומרצה באוניברסיטה, עד שגם משם היא מפוטרת.

לא הכל מובן. מה זאת אומרת שהם הסתתרו אבל המשיכו לעבוד? שהרי מה הבעיה לבוא לקחתם ממקום עבודתם? ולמה הם מסתתרים במחבואים הקבועים של הבורחים מן השלטון בשולי עיר הבירה במקום פשוט לעזוב את הארץ, או לפחות לעבור לאחת הפרובינציות הנידחות של ארגנטינה?

אנחנו לא יודעים מה הניע את ההורים האלו לעשות מה שהם עושים. כל מה שאנו שומעים הם זיכרונות של ילד בן עשר שאנחנו יודעים מההתחלה שהוריו נעלמים בסוף, אבל כל הספר אנחנו מקווים שאולי יקרה איזה נס ואולי נופתע בסוף לטובה. אולי בסוף לא תתרחש הזוועה. איך יכול להיות? הרי הכל כל כך מלא הומור ואהבה ושמחה. איך יכול להיות שמצד אחד, מההתחלה מרחפת מעלינו עננה. מה עננה? ענן עצום, שחור וכבד מנשוא של מציאות בלתי ניתנת לתפיסה, ומצד שני הספר מלא שמחה והומור והבנות מתוקות וחוויות מעניינות?

כי ככה נראים החיים בעיניים של ילד שהוציאו אותו בוקר אחד מבית הספר באמצע השיעור, שנייה לפני שהוא הפסיד לחבר הכי טוב שלו ב"איש תלוי", הכניסו אותו לאוטו ולקחו אותו לכל מיני דירות מאובקות אבל מרתקות באזור הכפרי של העיר. הוא ואחיו צדים צפרדעים בבריכה המלאה מי גשם בחצר, מוצאים אוצרות של ילדים קודמים שהסתתרו בבית ועוברים חיי בטלה, חופש לא צפוי ולא ברור באמצע החיים.

הארי מתאר לנו חיי משפחה אידיאליים. אמא יפה, משכילה, מלאה שנינות והומור, מדענית שמאלנית ופמיניסטית. היא עקרת בית איומה אבל כשמעירים לה על כך היא אומרת שזה בגלל שאף אחד לא מושלם. אבא עורך דין מצליח, יפה תואר ומאוהב עד קצות ציפורניו באשתו שהיא, כפי שאמרנו, יפה, משכילה, מלאה שנינות וכו'. ההורים מנהלים קריירות מצליחות וחיי משפחה אוהבים, לצד בית פתוח מלא חברים. כמובן שהחברים כולם אקדמאים אינטליגנטים ושמאלנים. אבל מה לעשות? כך זה היה בארגנטינה של שנות השבעים. או שהיית נאור חכם ושמאלני או שהיית בור, צר אופקים ומיליטנטי. הארגנטינאים הפכו לדת ממש את השנינות וההומור הציני. והם עושים את זה די טוב עד היום.

קשה להתעלם מהעובדה שנקודת המבט של הילד היא ממקום של אידיאליזציה. בסך הכל – כשהיה בן עשר נעלמו לו הוריו ולא חזרו יותר. אך הגיוני הוא שיאדיר את הזיכרונות.
עדיין – הספר אמין לגמרי. אנחנו מתאהבים בילד, באחיו, בהוריו, בדמות האח הגדול שנכנסת לחייהם איפה שהוא באמצע הספר ונקרעת מהם באכזריות.

הספר מספר לנו טרגדיה. טרגדיה איומה. ועם זאת – הקריאה היא חוויה של הנאה רצופה. מרסלו פיגרס מצליח להשאיר את הענן מעל הספר, אבל להחזיר אותנו לצורת הסתכלות של ילד רגיש סקרן ונבון. מזיגה בלתי אפשרית של - מצד אחד - קולט ומבין הכל, ומצד שני חווה הכל כהרפתקאה מרתקת ומלמדת.

הארי ואביו היו משחקים ביחד 'סיכון' ואביו תמיד היה מנצח. קמצ'טקה היתה משאת נפשם והקלף המנצח. לפני שאביו הולך ולא חוזר הוא נותן לו את קופסת המשחק ולוחש לו באוזן משפט שבסופו נאמרת המילה "קמצ'טקה". הארי מבין מה הכוונה, ואחרי שהוריו נעלמים הוא מתבצר בעולמו הפנימי וקורא לו קמצ'טקה. זו הארץ הבטוחה שלו. לשם אף אחד לא יוכל להגיע ולקחת.
מזל שאפשר לכתוב ספר, שיפתח את מה שסגור, ויספר מה שאף אחד לא יודע.
בברכת – לא עלינו ושלא נדע.
לחיים טובים מלאי הומור
מירב


הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד

שם הכותב: מירב שני
אודות הכותב: מנחת קבוצות ויחידים בדרך האקולוגיה ההוליסטית, מלווה הריון ולידה, כותבת ועורכת, אם לשלושה ורעיה לאחד
אימייל: [email protected]
כתובת אתר: לחץ כאן

שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

חיפוש במאמרים

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©