שתף

חפש באנטארקטיקה / עידן צ'רני

09.05.13

אנטארקטיקה היא אחד המקומות המסתוריים ביותר בעולם . הרים עצומים, קרחוני ענק וריקנות של מישורי קרח אינסופיים המתעתעים במוח האנושי. כשנמצאים באנטארקטיקה, הפעילות האנושית מאבדת כל משמעות או אולי מתחילה לקבל את המשמעות האמיתית שלה.

הגשמת החלום
אחרי שנתיים של הכנות פיזיות ומנטליות אני מוצא את עצמי על מטוס הרקולס של חיל האוויר הצ'יליאני בדרך לאנטארקטיקה. שלוש שעות הפרידו ביני לבין החלום. הציפייה הפכה אותן לנצח. עננות כבדה עטפה אותנו ולא ניתן היה לזהות את מיקומינו. המטוס חדר את מעטה האפלה וכמו באבחה של חרב התגלו לעיני מישורי הקרח האינסופיים של היבשת הלבנה ובתוכם צלקת שחורה בתולית ושברירית - המנחת שלנו.


הדלת נפתחת וגל קור עוצמתי נכנס פנימה וחודר היישר לעצמות. ההתרגשות סחטה דמעה, שמייד קפאה על הריסים. הטייס אומר שיש לנו מזל והגענו ביום סגרירי רגיל: הטמפרטורה בחוץ רק מינוס 25 מעלות! אנחת רווחה יוצאת מגרוני ואני שואל את עצמי בלב מה באמת ההבדל בין מינוס 20 למינוס 50 מעלות? ההתלהבות מהמפגש הראשון עם אנטארקטיקה משכיחה את הקור, אני מרים את המבט לאופק ומבין שאני ממש כאן, כפי שחלמתי. אנטארקטיקה היא אחד המקומות המסתוריים ביותר בעולם. הרים עצומים, קרחוני ענק וריקנות של מישורי קרח אינסופיים המתעתעים במוח האנושי. כשנמצאים באנטארקטיקה, הפעילות האנושית מאבדת כל משמעות.

הפינגווינים שנחו על החוף הביטו בדאגה לעבר הפולש המוזר נטול הנוצות שהפר את שלוותם. באנטארקטיקה האדם הוא רק אורח. בים שולטים הליוויתנים, ביבשה רבבות הפינגווינים וכלבי הים ובשמיים להקות האלבטרוסים והיסעורים. על התפאורה המדהימה הזאת, הנפרסת מהים ועד לשמיים, מנצח הטבע העצמתי. הפינגווינים מקפצים בין הקרחונים, פילי הים מתגוששים, הליווייתנים שרים והאלבטרוסים מחזרים בטקס מרהיב – פה בקצה הגלובוס מתקיים לו עולם פראי ובתולי, ללא מגע ידי אדם.

 



חפש באנטארקטיקה
מה גורם לאדם מן הישוב לעזוב את המשפחה, להתפטר מהעבודה ולטוס לאנטארקטיקה לזמן בלתי מוגבל? למראית עין חיי היו מושלמים – עשיתי בדיוק מה שהחברה ציפתה ממני, הייתי מהנדס מערכות מידע, עבדתי בחברת היי-טק ידועה, הייתה לי משכורת שמנה, רכב מהעבודה, סושי בארוחות צהרים ואפילו אימא פולניה. לכאורה, הכול מושלם. אבל בתוכי – זה לא מה שהרגשתי. הייתה לי תחושה שאני חי חיים של אנשים אחרים. הרגשתי שחסר לי משהו. הרגשתי ריקנות שלא הצלחתי למלא בשום צורה. פתאום הבנתי שאני לא מאושר.


אני זוכר את עצמי ילד מאושר עם הרבה חלומות לעתיד שלאט לאט הצטמצמו בתוך מערכת חברתית שחינכה אותו לרוץ קדימה – להצטיין בלימודים, להתגייס ליחידה מובחרת, להיות קצין, לעשות תואר באוניברסיטה ורצוי תואר בהנדסה, לחסוך כסף לבית (גם אם זה אומר לעבוד מצאת החמה עד צאת הנשמה במשך 50 שנה), תמיד להיות ראשון. והאושר – נדחק הצידה, נשכח.

האם זה כל מה שיש לחיים להציע? אני מסתכל סביבי ואני רואה שכולם באותו המסלול, לא עוצרים לרגע להתבונן ולבחון את הדרך, את הסיבה, את מצב האושר. אז החלטתי לעצור את המרוץ המטורף של החיים ולטוס לסוף העולם. לחפש את עצמי, לחפש משמעות, למצוא את האושר שאיבדתי בדרך.


אדם מול איתני הטבע
אנטארקטיקה היא בכל מובן סוף העולם – 98% ממנה מכוסה בקרח, היא הקרה ביותר מכל היבשות, הצחיחה ביותר ועוצמת הרוחות בה יכולה להגיע ל320 קמ"ש! התנאים הקשים הללו בודדו אותה משאר העולם והרחיקו אותה מכל נתיב ספינות או קדמה. כך הופכת אנטארקטיקה למקום בו הטבע הפראי והקפוא הוא השולט האמיתי. בעולם שבו אין כמעט מקום שטרם נכבש, יבשת אנטארקטיקה מצליחה להחזיק בתואר היבשת האחרונה שהתגלתה בעולם, המקום האחרון שבו מגלי הארצות הניפו את דגלם בגאווה. היא עדיין מוגדרת כיבשת שאינה שייכת לאף מדינה ושמורה לשלום ולמדע עולמי. ובדיוק כמו הקרחון שרובו מתחת למים כך גם באנטארקטיקה רב הנסתר על הגלוי.


אני אוזר אומץ ויוצא מתחנת המחקר הרוסית ששהיתי בה לסיור הראשון שלי בחוץ. אני מטפס על ההר הגבוה ביותר באזור. השילוב בין הקור, הרוח והשלג הטובעני מחדדים את כל חושי ההישרדות ומעלים פחדים קיומיים שלא צצו בחיים הרגילים שלי. לאחר שעה של טיפוס אני מצליח להגיע לפסגה. מהפסגה אני מתבונן בגאווה על המישורים הקפואים מסביב לכיפה הקטנה שכבשתי. מראה מרשים נפרש למול עיני - שילוב בין לובן והדר לעוצמה וכוח. ממרומי ההר אני מזהה כתם אדום קטן בתוך הענק הלבן, שנראה כאילו לא שייך לנוף. זוהי תחנת המחקר האנושית הקטנה שלנו. פתאום אני מבין כמה אנחנו קטנים למול עוצמתו של הטבע, קצת כמו עוד כתם קטן בתמונה הגדולה של החיים.
האם אנחנו באמת מרכז העולם? האם הכול נברא כדי לשרת אותנו או שמא אנחנו רק עוד יצור חי אחד מתוך מכלול חיים שלם וענק שאת רובו אנחנו בכלל לא מבינים?



אדם מחפש משמעות

פתאום אני קולט שהתפתחות הטכנולוגיה והחינוך המטריאליסטי הרחיקו אותנו מהטבע. לא רק מהטבע החיצוני אלא גם מהטבע הפנימי, הנסתר, שקשור למהותנו האנושית. טבע פנימי זה הוא סוג של מגדלור שמאיר את דרכנו, מראה את הכיוון ונותן משמעות לחיינו.
באנטארקטיקה זה רק אני והטבע, אין את כל הגירויים והתשוקות של העולם המודרני – קניונים, מסעדות, ברים, טלוויזיה או פייסבוק. כל הדברים שאנחנו כל כך רגילים לעשות כדי לברוח מלהיות לבד עם עצמנו לרגע אחד. זו דרכנו לפצות את עצמנו על אי היכולת לעמוד במרוץ החיים ובציפיות של החברה המערבית המודרנית. את הרחש התמידי של הפעילות האנושית, שהפך לחלק בלתי נפרד מחיינו, מחליפה הדממה, שמופרעת רק על ידי שאגות פילי הים, שירת הליוויתנים ומשק כנפי הציפורים. ואז כשאין לחושים לאן לברוח ואין את הגירויים של העולם החיצוני, קורה דבר נפלא – ההכרה מופנית פנימה. מתחילות לצוץ שאלות בסיסיות ומהותיות על החיים: מי אני? מה משמעות החיים? האם אני מאושר באמת או רק מקפץ כל חיי בין הנאה לסבל? לא, אל תדאגו, אין לי נטיות לחזרה בתשובה. לא עלו בי מחשבות להפוך ליהודי-דתי, נוצרי או בודהיסט. לדת אין מונופול על משמעות. זה משהו אנושי. לדעתי כל אדם צריך לעצור את חייו בשלב מסוים ולשאול את עצמו – מה אני עושה פה? מי אני?

במהרה גיליתי שמעטים בלבד יודעים היכן למצוא את התשובות או כיצד להקנות משמעות לחיים.
אך גם הבנתי שעצם העצירה של מרוץ החיים, ההתבוננות ושאילת השאלות מתחילה לסלול את הדרך לתשובות.

מסע במנהרת זמן
מצאתם את עצמכם פעם משתמשים בביטוי "אין לי זמן"? כמובן... הוא חלק בלתי נפרד מחיינו. גם באנטארקטיקה הוא נכון, אבל במובן אחר לגמרי. פשוט אין "זמן" באנטארקטיקה. השעון שלנו נקבע על ידי קווי האורך של מפת העולם (מגריניץ' והלאה), אלא שבאנטארקטיקה כל קווי האורך נפגשים ועוד לא נולד היהודי שימציא מה השעה באנטארקטיקה.


דמיינו חיים ללא שעון. באנטארקטיקה הזמן מאבד את המשמעות, אבל לא רק הזמן. זה המקום בו אתה יכול להוריד את השעון מהיד, להשאיר את המחשב בבית, לבטל את האינטרנט, לנתק את הטלפון הנייד, לקחת פסק זמן. החוויה הזאת של ה"ניתוק" מחברת אותנו לכאן ועכשיו ומאפשרת לנו לחוות עד הסוף את ההווה. כמה אנחנו רגילים להיות עסוקים בחרטה על העבר ובדאגה לעתיד ולא להיות נוכחים ברגע האמיתי היחיד שיש לנו - כאן ועכשיו. הנה פתאום בסוף העולם אני חווה את ההרגשה של הילד שחי את הרגע. אני מרגיש ער, נוכח, חי. פתאום אני מקשיב לטבע ושומע את עצמי. את הקול האמיתי שלי. אני הופך להוויה אנושית שלא תלויה במה שיש לי או במה שאני עושה. חינכו אותנו שאנחנו זה מה שאנחנו עושים או מה שיש לנו. כמה אנחנו מזדהים עם המעמד שלנו, הכסף שלנו, המדינה שלנו, אבל הם לא אנחנו.


באופן פרדוקסאלי כשהגעתי לאנטארקטיקה הוספתי לעצמי הרבה שכבות של לבוש אך באמת התחלתי לקלף מעצמי את כל המסכות שמפרידות ביני לבין מי שאני באמת. כל המסכות שהחברה לימדה אותי לאמץ, פתאום חסרות משמעות בטבע של אנטארקטיקה. למישורי הקרח זה לא משנה אם אני עשיר או עני, אם אני פרופסור או חסר השכלה, אם יש לי אייפון או סמסונג. הטבע מתייחס לכולם באופן שווה. הורדת המסכות הללו מלווה בהקלה גדולה. פתאום אתה מרגיש חופשי באמת. מה שנשאר זה הקסם של החיים, פאר היצירה, נזר הבריאה, הנשמה שהיא אני.

 



סוף העולם ותחילת הדרך

אז יצאתי לסוף העולם כהרפתקן וחזרתי כהולך דרך. יצאתי עם הרבה שאלות וחזרתי עם הרבה יותר שאלות. לא מצאתי סוסים שמדברים עברית, אך במובן מסוים גיליתי שיש אנשים שלא מתים, כאלו שיודעים לחיות את החיים. יותר מהכול גיליתי שלא צריך לטוס לאנטארקטיקה כדי להתחיל את המסע הפנימי הזה לגילוי של עצמי, אפשר לעשות זאת כאן ועכשיו. כל שצריך לעשות זה לעצור את מרוץ החיים להתבונן פנימה ולהיות נאמן לקול הפנימי שלי.

הנכם מוזמנים להרצאה מרתקת על המסע החיצוני והפנימי של עידן לאנטארקטיקה. 
ההרצאה מתובלת בתמונות מרהיבות, חוש הומור ותובנות לחיים.
13.5.13 // יום ב' // 20:00 // בבית אקרופוליס החדשה – ריב"ל 5, ת"א

שם הכותב: עידן צ'רני
אודות הכותב: תלמיד ומורה לפילוסופיה באקרופוליס החדשה, מרצה צלם גיאוגרפי ומוביל מסעות בעולם, בעלים של חברת "הרצאות מעולם אחר".
אימייל: [email protected]
כתובת אתר: לחץ כאן

שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

חיפוש במאמרים

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©