שתף

"אינטואיציה" - פרק מספר / ד"ר ג'ודית אורלוף

02.06.13

באחת השבתות, בשעת בוקר מוקדמת, צלצל הטלפון שלי. החבר של קריסטין, מטופלת שלי, מצא אותה מחוסרת הכרה על הרצפה בדירתה. מתבררשהיא נטלה מינון יתר של גלולות, חלקן כאלה שאני רשמתי לה, ושהיא שוכבת בתרדמת ביחידהלטיפול נמרץ בבית חולים קרוב בלוס אנג'לס.


הייתי המומה. במשך כמה דקות ישבתי כמשותקת. כיצד זה ייתכן? שום דבר במפגש שלי עם קריסטין לא הצביע על האפשרות שתנסה להתאבד. כלומר, שום דבר שלימודי הרפואה שלי הכינו אותי לקראתו. בכל זאת התייסרתי מאוד וחשתי רגשי אשם. ואז לפתע הבנתי שחלק ממני צפה זאת לאורך כל הדרך. תחושת בטן הזהירה אותי, אבל לא בטחתי בה; לא הקשבתי.


כשפגשתי בקריסטין בראשונה עבדתי כפסיכיאטרית רק שישה חודשים. מההתחלה לא היה קל לעבוד איתה. היה בינינו מחסום בלתי נראה שגרם לי לתסכול ולעצבנות. נראה שאפילו שאלותיי העדינות ביותר עוררו בה אי נעימות, כאילו חדרתי לפרטיותה. כדי לגרום לה להיפתח נדרש ממני מאמץ מנטאלי רב והדבר התיש אותי. קיבלתי את הרושם שהיא רצתה לסיים כל מפגש ולצאת מהקליניקה שלי מהר ככל האפשר.


במשך שנים קריסטיןעברה מפסיכיאטר לפסיכיאטר בחיפוש אחר מזור לבעיית הדיכאון שלה. היא קיבלה מגוון רחב של תרופות נוגדותדיכאון, שלחלקן לא הייתה כל השפעה ולאחרות היו תופעות לוואי שהאפילו על הפעילות החיובית של התרופה.כשסיפרתי לה על תרופה חדשה שפעלה היטב אצל מטופלים אחרים, היא הסכימה באי-רצון לנסות אותה. במהלך החודשים שלאחר מכן בחנתי בשבע עיניים את התקדמותה.


בוקר אחד, לפני הפגישה הקבועה עם קריסטין, נקלעתי לפקק תנועה בדרך המהירה. בעודי יושבת בתוך ים המכוניות התחלתי להיזכר בקטעים מהחלום שחלמתי בלילה שלפני כן. ראיתי את קריסטין מסתובבת במבוך של רחובות בעיר התחתית של מנהטן בשעת לילה מאוחרת. קולות העיר עטפו אותה ולפרקים לא הצלחתי לראות אותה משום שהיא נבלעה בחשכה. כשצפיתי בה ממרחק היא נראתה בודדה ואבודה, נראה שהיא מחפשת משהו. קראתי אליה, אבל היא הייתה רחוקה מכדי לשמוע את קולי.


החלום הדהים אותי. כשלמדתי בבית הספר לרפואה הפסקתי לגמרי לחלום או שלא יכולתי לזכור יותר את חלומותיי. עברו שנים מאז שהצלחתי להיזכר בחלומותיי בצורה מפורטת שכזאת. נראה לי מוזר במיוחד שהחלום שלי היה על קריסטין, מפני שלא נוצר בינינו קשר רגשי במיוחד: לעתים נדירות בלבד חשבתי עליה מחוץ למפגשים.


מאוחר יותר באותו יום, כשליוויתי את קריסטין מחדר ההמתנה אל חדרי, התנצלתי על כך שאיחרתי בכמה דקות. אבל היה נדמה שזה לא הטריד אותה, מה שלא היה רגיל מבחינתה. היא בדרך כלל נהגה להתעצבן כשהייתי מאחרת. כעת, כשישבנו אחת מול השנייה, היא נראתה שזופה ועליזה.


"בראשונה זה שנים", היא אמרה לי, "נדמה שהדיכאון שלי דועך. התרופה הועילה מאוד. אני כבר לא מרגישה מנותקת כל-כך ומפוחדת מכל דבר".
כשהבטתי בקריסטין נזכרתי כיצד נראתה בפגישות הקודמות: כתפיה שמוטות, עיניה עמומות ומושפלות, קולה מונוטוני ועל פניה איפור כבד. היום ישבה זקופה, עיניה חיוניות וערניות, קולה חזק ופניה בהירות ונטולות איפור. במהלך ששת החודשים שחלפו הבחנתי בסימנים חיוביים נוספים, ראיתי שיפור אטי אך מתמיד, סימן טוב לכך שנוגדי-הדיכאון שנטלה אכן משפיעים לטובה. הקשבתי לה בשעה שתיארה את תחילתו של קשר רומנטי. ידעתי גם שהיא התפייסה לאחרונה עם בתה, שעמה נותק הקשר בעבר, ושהן דיברו על כך שייצאו יחד לחופשה. הייתי מרוצה. קריסטין החלה לצאת מהפקעת, הייתה נחושה להחלים והחלה לרקום תוכניות לעתיד.


כשדיברה העפתי מבט אל מחוץ לחלון וראיתי ערמותשל עננים לבנים גליים. הפסקתי לשמוע את קריסטין לרגע, משום ששקעתי בצפייה בצורה המשתנה בשמים. קולה נשמע מרוחק מאוד, מילותיה הגיעו אליי בהילוך אטי, ועם זאת מוחי היה צלול לחלוטין. הרגשתי שלווה, נדמהשאני מוקפת בפתיתי השלג הצונחים סביבי. הכול היה קריר, דומם, שקט. נשמתי בקלות, וגופי נרגע. אינני יודעת כמה זמן נמשך פסק הזמן הזה, אבל במצב זה של שקט עמוק ולמרות כל מה שאמרה, לפתע זה הכה בי: קריסטין תנסה להתאבד.


הידיעה הפתאומית הזאת הייתה כמו חץ הפוגע במטרתו או כמו מיתר המתנגן בצליל המדויק והטהור ביותר. אבל להיות מודעת לניבוי בקונטקסט שבו אני מתפקדת כרופאה, היה זר, מאיים. חלק בתוכי רצה להכחיש זאת, לחסום זאת. הרגשתי שאינני יציבה, כמעט חלשה. בטני התכווצה לפקעת.


קריסטין הייתה המטופלת האחרונה שלי באותו יום. זה היה יום שישי, והייתי מותשת. יצאתי מאוחר ממרפאתי, לאחר שהחליף אותי פסיכיאטר אחר שהיה אמור להשיב לטלפונים של המטופלים שלי באותו סוף שבוע. אבל האפשרות שקריסטין תנסה להתאבד המשיכה לנקר בי.


באותו ערב טיילתי עם חברה בקניון של סנטה מוניקה, אזור מיוער בלוס אנג'לס, הרחק מהערפיח ומהצפיפות של מרכז העיר. האוויר היה רענן וריחני, חם שלא בהתאם לעונה, ממש כמו יום אביב. כשחלפנו ליד שכונה שקטה ובה שדרות עצים והתפעלנו משדות פרחי בר בפריחתם, התחלתי סוף סוף להשתחרר, אבל פניה של קריסטין המשיכו לעלות במוחי.


ראיתי אותה כפי שהייתה בחלום, חסרת כיוון ובודדה ואני רודפת אחריה ברחובות מנהטן. כמובן שלא היה לי כל בסיס מוצק להניח שקריסטין תנסה לשים קץ לחייה. למעשה, כל העובדות ההגיוניות הצביעו על הכיוון ההפוך בתכלית.
כשהזכרתי זאת לעצמי, ניסיתי לנמק באופן הגיוני את הפחד שחשתי, להסביר אותו לעצמי וכך לסלק אותו. רק בסוף הטיול, כשחברתי שמה לב עד כמה אני מתוחה, סיפרתי לה על תחושת הבטן שלי. מאחר שהיא אישה מעשית, היא לא ייחסה לכך חשיבות רבה, אבל הציעה שבשבוע הבא בפגישה עם כריסטין אעלה בעדינות את הנושא, רק כדי להשקיט את חרדתי. הסכמתי איתה. אם תגובתה של קריסטין תדרוש זאת, נעמיק לחקור ברגשותיה. לעת עתה, מאחר שהיא מתקדמת יפה כל-כך, אין כל צורך להיחפז.


אבל קריסטין לא הגיעה לפגישה; בפעם הבאה שראיתי אותה היא הייתה מחוברת למכונת הנשמה ביחידת הטיפול הנמרץ הקודרת והמחניקה. על פני השטח נאבקתי כדי להישאר מקצועית, אבל הגלגלים במוחי לא עצרו לרגע. כשהמעטתי בערכה של תחושת הבטן שלי, בגדתי למעשה הן בקריסטין והן בעצמי. לא יכולתי לחשוב בצורה צלולה. הרגשתי כמו אליס בארץ הפלאות העוברת דרך המראה; לפתע לא יכולתי לראות ציוני דרך בטוחים, לא ראיתי שום דבר מוכר.
במשך קרוב לעשור עבדתי יום וליל. הכרתי כל פסיק בספרות הרפואית. הכרתי את כל סימני השיפור וכן את כל סימני האזהרה. שאלתי את עצמי שוב ושוב מה החמצתי. כל הבסיס המקצועי שלי החל לקרוס תחתיי.


לאחר שהתעמקתי בספרי הרפואה שלי, התקשרתי לבסוף לדיוויד, חבר וקולגה שסיים את ההתמחות שלו כמה שנים לפני כן. הוא ניסה להרגיע אותי ואמר שלא החמצתי דבר, אולם לא השתכנעתי בכך. הוא צדק מבחינה רפואית. אולם לא היכולת הרפואית שלי הטרידה אותי. הייתי המומה מההתעלמות הבוטה שלי ממידע אינטואיטיבי שהיה עשוי להועיל לקריסטין, שהיה עשוי לקבוע אם תחייה או תמות. מאחר שמקור הרשמים לא התאים למודל המסורתי, התעלמתי מהם.


במהלך לימודי הרפואה שלי בחרתי לבטוח בשיטה המדעית יותר מאשר באינטואיציות שלי, שנראו בלתי מדויקות ובלתי אמינות בהשוואה אליה. כשקיבלתי החלטות שהשפיעו על חייהם של אנשים אחרים, בחרתי בשיטה שהייתה קונקרטית ומוחלטת יותר. לא התייחסתי לעובדה שמערכת כזאת, יהיו מעלותיה אשר יהיו, מספרת רק לעתים רחוקות את הסיפור כולו.


במשך כל אותו חודש ביקרתי מדי יום ביומו בבית החולים. בדקתי את הגיליון הרפואי של קריסטין, התבוננתי בדמות השוכבת על המיטה הלבנה ונושמת נשימות שטוחות, בסדין נטול הקמטים כמעט שכיסה אותה. הקשבתי לצפצופים ולטרטורים שהשמיעה מכונת ההנשמה שלצדה. צפיתי בטפטוף הנוזל שבמכשיר האינפוזיה. קריסטין נראתה כרוח רפאים של עצמה, חיוורת ואפורה. השתוקקתי לשמוע את קולה, לראות סימני חיים כלשהם כדי להרגיע את רגשי האשם שלי. אבל הייתה שם רק דממת מוות.
יום אחר יום משכתי את הווילונות סביב מיטתה של קריסטין וישבתי לצדה, מעבירה במוחי את המקרה שלה ובוחנת אותו מכל זווית אפשרית, חושבת על כל הדרכים שבהן הייתי יכולה להעלות בשיחה איתה את נושא ההתאבדות. במהלך לימודי הרפואה שלי לימדו אותי לעקוב אחר קווים מנחים, להסתמך על כללים. לפעול על-פי תחושת בטן לצורך קבלת החלטות טיפוליות נחשב לחילול קודש. לימדו אותנו שאנשים רבים אינם חושבים על התאבדות ברמה המודעת עד לרגע האחרון. ייתכן שמחשבות אלה מסתובבות במוחם מבלי שישימו לב אליהן ושהן יפרצו רק כאשר הם נמצאים לבד, הרחק מהמטפל. תחושת הבטן שלי יכלה אפוא לסייע לקריסטין בהתמודדות עם התת-מודע.


האזכורים היחידים לתחושות בטן או ליכולות אינטואיטיביות אחרות שאי-פעם ראיתי במהלך לימודי הרפואה שלי היו בספרים שתייגו אותן כסימן לחוסר תפקוד פסיכולוגי משמעותי. התגאיתי מאוד במעמדי כחברה פעילה באגודת הפסיכיאטרים האמריקנית, בהיותי חלק מצוות רופאים בבתי חולים יוקרתיים ובכבוד שלו זכיתי מעמיתיי למקצוע. אולם כשישבתי לצד מיטתה של קריסטין חשתי ששני חלקים שונים בתוכי התנגשו זה בזה. יכולתי לראות את פניי כילדה קטנה בראשית שנות השישים מונחות מעל פניי כפי שהן כיום: שתי תמונות נפרדות מונחות זו על גבי זו ועומדות להתמזג. ממה ברחתי במשך זמן כה רב? חשתי פרפור בלבי, מתח קר ושקט. הפכתי למאובנת בתוכי, חששתי שאם אזוז אתפרק למיליון רסיסי זכוכית.
העובדה שתחושת הבטן שלי התאמתה נתנה תוקף לרגשותיי ובה בעת החרידה אותי. אבל היה עליי להכיר בעובדות שעלו מהמקרה של קריסטין. אם אוכל לשאוב הן מהידע האינטואיטיבי והן מהידע הרפואי, יהיו בידיי הכלים שבעזרתם אוכל להיות צעד אחד לפני המטופל ולעקוב אחר מחשבותיו ורגשותיו לפני שיהפכו למעשים בלתי הפיכים. יכולותיי האינטואיטיביות לא יגרמו ל נזק אם אשתמש בהן בזהירות, וחשוב מזה, הן עשויות למנוע סבל.
  
שם הכותב: ד"ר ג'ודית אורלוף
אודות הכותב: מחברת רבי המכר של הניו-יורק טיימס חירות רגשית ואנרגיה חיובית, ששניהם יצאו בהוצאת אופוס. אורלוף היא פסיכיאטרית מוסמכת ומרצה קלינית בפסיכיאטריה ב-UCLA.
אימייל: [email protected]
כתובת אתר: לחץ כאן

שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

חיפוש במאמרים

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©