שתף

מסע אל המזרח / נגה סיני

30.06.13

כשהייתי בת 16, כאקט של עצמאות שאפילו אני לא הייתי מודעת להשלכותיו, נרשמתי על דעת עצמי ובמחיר של הקרבת כל דמי המלצרות שהרווחתי, לטיול גמלים בן 7 ימים בסיני. מעולם לא הייתי לפני כן במדבר, גמל היה משהו שהיה מצויר על קופסאות הקאמל שהחנווני היה מעשן ולפגוש אנשים חדשים ומבוגרים ממני, שלא לומר זרים לחלוטין, לא היה משהו שבכלל נכלל ברמת האופציות הסבירות שיכולות לקרות לי.

אבל אני, ברגע של התבוננות במודעה על " טיול גמלים רוחני במדבר סיני" פשוט החלטתי להתבגר ולצאת החוצה לחיים. הוריי היו מופתעים, חבריי היו מופתעים אבל אני דאגתי לשלם את הכסף מראש ובדרך דמיינתי את הגדולות והנצורות שיקרו לי בטיול.
התעקשתי, איימתי והכנעתי את גל ההתנגדות סביבי. כנראה שמי שהכיר אותי ואת רמת העופפות הפנימית שהייתי שרויה בה באותם ימים (וקצת גם בזמנים אלו... אם אהיה כנה) קצת נבהל מההתמודדות הצפויה לי עם השמש הרצחנית ועם החול הטורדני ועם תהפוכות החיים. אבל אני? אני הרגשתי כמו בסרט והתעקשתי להיות מיוחדת ככל הניתן.
 הייתי בעיניי, כמו בת טובים אירופאית מפונקת שיוצאת למסע הרפתקני במזרח הקסום. את המילה "רוחני" שהופיעה במודעה ראיתי כסוג של נופך איזוטרי נחמד. בהחלט לא הבנתי בשום צורה ואופן שאני יוצאת לטיול מדיטציה... מי ידע מהי מדיטציה?

אני זוכרת את הערב לפני, חברתי הטובה ובן זוגה שהיה מבוגר ממנה בעשר שנים לפחות והיה כדמות אב גם לה וגם לי, בנות ה-16, צפה בזעזוע בכמות הבגדים והקשקושים אותם ארזתי לתוך מה שהיה נראה בעיני תיק מגניב – שק דואר לבן שמצאתי ואימצתי " כקיטבג".
בנימוס השליך החוצה את השמלות והגרביונים הדקיקים, דרש ממני לצרף סוודר עבה ושל ללילות המדבר הקרים, הוריד יותר מחצי כמות החפצים כדי שאוכל להיסחב עם התיק הכבד בדרכי מהמרכז לאילת בתחבורה ציבורית בכדי להגיע למקום המפגש לסדנה.
"אין לך מושג מהחיים שלך, נכון?" שאל אותי כשהביט בערימת הדברים עליהם הכריח אותי לוותר.
אבל אני הייתי שחצנית והדחקתי את פחדיי.
אני יוצאת אל החיים אמרתי לעצמי והעמסתי בבוקר שאחרי את התיק של רשות הדואר על גבי בדרך לאילת.

החיים הולמים בי פעם ראשונה
לא עברה חצי שעה מהרגע בו ירדתי מהאוטובוס והתחלתי לחפש את הדרך להגיע למקום המפגש והנה עצר אותי שוטר. לתדהמי הגמורה הוא הודיע לי שעל פי חוק, שק הדואר שמשמש אותי כתיק הוא אביזר ממשלתי גנוב ועל כן עליי למסור לו אותו בזה הרגע. הוא המשיך להסביר שאינו מקשה עימי ושכרגע הוא מסתפק רק בלקיחת החפץ שגרם לי לעבור על החוק. דמעות, ויכוחים וכעסים ילדותיים לא עזרו לי. בחוסר אלגנטיות שפך השוטר הכרסתן את כל תכולת התיק שלי שנארזה בקפדנות על ידי החבר של חברתי ערב קודם, על המדרכה האפורה והלך לדרכו משאיר אותי, ללא זמן למציאת פיתרון כי היה עליי להגיע למקום המפגש תוך זמן קצר, ללא תיק, כשאני יוצאת למסע של שבוע על גבו של גמל.
המומה ומפוחדת קשרתי את חפציי אל תוך השל הגדול, ליפפתי אותו ככל יכולתי והמשכתי ללכת. לא היה רגע בו לא זכרתי את השוטר הזה לאורך השבוע בעודי מנסה להציל את חפציי מלהתפזר כל העת.
הרגשתי כמו קורבן. איך יכול להיות שהוא לא שם לב למיוחדות שלי? איך זה שלא חס עליי? איך זה שחוק מטופש יכול לגרום לי להיפגע ולאיש לא יהיה אכפת? החיים לא אוהבים אותי.

לא חלפו 12 שעות והחיים הלמו בי שנית.
פגשתי את הקבוצה בביישנות, מבינה שכולם ללא יוצא מין הכלל מבוגרים ממני לפחות ב-5 שנים שלא לומר 20 שנה ושאני נראית מוזר עם התיק שלי ועם הלחץ בעיניים האדומות מהבכי קודם.
אבל התכוונתי לשקם את דמותי בעיני אחרים ולהתנהג בטבעיות ככל שיכולתי. זה לא נמשך זמן רב.
אחרי חצי יום התארגנות ולפני הירידה לסיני, נכנסנו למים הקרירים של חוף הים באילת. לא הבנתי למה חלק ניכר מהאנשים הגיעו לטיול בסנדלים כעורים שמאפשרים כניסה למים. עד שהבנתי ובבת אחת.
לא ידעתי על קיומם של קיפודי ים עד אותו ערב. לחרדתי הייתי שוב למוקד תשומת הלב הכללית. רגלי התנפחה למימדים מפחידים, הכאב היה עז ולא היה ברור כלל אם אוכל או לא אוכל לצאת לטיול.
ישבתי שם, עם רגל מפלצתית ותהיתי אם יש לי שליטה כלשהי על המתרחש או שהחיים החליטו פשוט לעשות איתי מה שהם רוצים...
הם לא החליטו על זה אבל הם ללא ספק לא התחשבו ברעיונות או בשאיפות שהיו לי בראש לאורך אותו שבוע.

הם שלחו אליי מדריך בדואי שליווה את הטיול שחפר עבורי בור עמוק אל תוך האדמה, כיסה את איזור העקיצה בבוץ חם וקבר את רגלי בתוך האדמה החמה למשך לילה שלם. אני ישנתי עם רגל קבורה אנכית וכפופה באדמה בכדי להקיץ כמעט בריאה.
הם שלחו אליי התמודדויות חברתיות, פיזיות, רגשיות ורוחניות שטלטלו אותי עד היסוד.

מה לא קרה לי בימים האלה?
התאהבתי בתייר הולנדי שהיה בקבוצה והצלחתי להתייסר באהבה ובקנאה כשראיתי אותו מתחבר לבחורה אחרת שהיתה בת גילו. גיליתי את יופיו של המדבר ואת זריחותיו ושקיעותיו, את סרבנותם ותוקפנותם של גמלים ואת ביישנותם והקצב המיוחד שהם משרים על מי שנמצא על גבם.
גיליתי שניתן לאכול בידיים, לא להתרחץ אלא במי ים, לישון על האדמה ולהיות מסוגלת לפתח שיחה גם עם אנשים זרים לחלוטין.
גיליתי את הכאב הפיזי של להיצרב בשמש, להשתפשף בשיחים ולכאוב את המאמץ שבהליכה ממושכת של שעות בהרים.
וגיליתי את המדיטציה? או שהיא גילתה אותי?
גיליתי שלצאת לחיים ולהסכים להם אומר שילוב מרגש ובלתי נתפש של הרפתקאה בלתי צפויה, התגברות פנימית וחישול ופתיחה למחוזות אחרים של תודעה, רוח ונפש.
גיליתי את עצמי...
מתי אתם יצאתם למסע תודעתי חדש עם אנשים שאתם לא מכירים?

מאמר זה נכתב לכבוד סדנת האור הלבן- כן לחיים 11-13 ביולי, כפר מונש
 
שם הכותב: נגה סיני
אודות הכותב: מארגנת סדנת האור הלבן כן לחיים, יולי ישראל מנחה בכירה בשיטה
אימייל: [email protected]
כתובת אתר: לחץ כאן

שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

חיפוש במאמרים

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©