שתף

ושבו הנחלים אל גבולם / דבורה ורדית בר אילן

07.07.13

אין מים בישראל. האומנם?
באמת יורד מעט גשם, אבל האם זאת הבעיה?
והמים שישנם, האם מתייחסים אליהם כאוצר או בזלזול וחוסר אכפתיות? ואני לא מדברת עלינו, המשתמשים הפשוטים, האזרחים, אני מתכוונת- האם המדינה שלנו באמת מתייחסת בכבוד לנכסיה, נכסי המים?


הכנרת מתרוקנת, נכון, אבל האם יצא לכם, במקרה להסתובב במקורות הכנרת, בואדיות שיורדים לכנרת, לראות שהרבה מקומות אסורים בכניסת אדם ואחרים פשוט מותרים בכניסת... פרות. בצואה של פרות, בגדרות של פרות, בקיצור- בקידוש הבקר היהודי.
הירוקים יגידו לכם שזה אתם המזהמים, המלכלכים, לא יודעים לשמור על סביבה נקייה ולכן עדיף לתת לפרות לרעות בשטח, במקום לבני האדם.

בחלקו זה נכון, אך יש צד אחר, ארוך ועצוב שעליו אני רוצה לדבר.

במקצועי אני אדריכלית, אדריכלית שאכפת לה מהמקום הזה בו אנו חיים. כמו כן אני טיילת כרונית ומורה למודעות.
אני מקיימת מזה שנים מרחב שבו לומדים אקולוגיה משלימה- לימוד שמאפשר לנו להבין שההרס מסביבנו הוא מראה של ההרס והלכלוך בתוכנו, ושכל עבודת ניקוי חיצונית מחייבת גם ניקוי פנימי- הן של הכוונות והן של המעשים.

מהתבוננות ופעילות ארוכת שנים הגעתי למסקנה העצובה כי המדינה הזו על מועצותיה וראשי מועצותיה,עריה וראשי עריה (שהם בעצם מתחזקים הרבה מן השטחים הפתוחים), לא עוסקת בקידוש המים אלא בניצול המים. ניצול מחפיר.
לדוגמא- הנחלים שיורדים לכנרת - היהודיה, הזויתן, נחל סמך, נחל עין-גב, נחל דליות, נחל מיצר (יורד לירמוך ומשם לכינרת) והירדן עצמו בואכה הכינרת- כולם משמשים כמדמנה של פרות. מדמנת-ענק של הבקר הקדוש המשמש לאוכלי הבשר האדום בארץ.

דוגמא נוספת - סגרו את המג'רסה (סופו של נחל דליות בעמק הבטיחה) לציבור. השאירו חצי ק"מ כשמורת טבע עליה מתפרקים עשרות אוטובוסים ביום ו... מה קרה בהמשך של המג'רסה? עשיתי מחקר. דיוושתי שם עם אופניים בין מאות בני בקר שמותירים צואתם בתוך המים, ליד המים ובכל ה"בטיחה", בשטחים הפנויים ממטעי מנגו וליצ'י.

למה עדיף הבקר על בני ישראל שבאים לנשום קצת מים בארץ יבשה זו?

החליטו המחליטים - וזה מזכיר לי את התנ"ך והטפות המוסר האינסופיות שבו על "ועשיתם את הרע בעיני ה'" - שהצרה מקורה בבני האדם. לכן יש צורך להרחיק את האדם מהטבע כי "הוא לא מבין". ואז נשאר הטבע בידי "המבינים", אלה שיודעים לנצל אותו כראוי- רשות שמורות הטבע, למשל, הפכה את הטבע - בשם השמירה כביכול - לענף מאד רווחי עבורה.
מצד אחד- מונעת מהציבור כניסה לרוב שכיות החמדה, ומצד שני משתלטת על אתרים נפלאים והופכת אותם לעסק: מה שיותר אנשים, מה שיותר רעש, מה שיותר כסף.
ככה נהרסה חורשת טל, ככה נהרס האגם בכרמל, ככה נהרס נחל כזיב שבראשו אפשרו "אגם" מלאכותי באזור מעלות, ומימי הנחל עצמו נגזלים ע"י חברת מקורות, כל שנה בכמות גדלה והולכת. ככה נהרס הסחנה, וככה נהרס עכשיו נחל הקיבוצים. ככה נהרס החרמון שעליו נטושה מלחמה בין החברה להגנת הטבע לבין מושב נווה אטי"ב. ועוד ועוד.

מהו הטבע, מה אמורים להיות יחסי "אדם – טבע", חוץ מלהבין שאולי איחרנו את המועד והכדור כנראה יעבור שואה סופית. מה פספסנו?
אמא טבע היא מורתנו הגדולה לחיים באיזון. כשאנו מפירים אותו אנו גורמים למוות של עצמנו, של הציוויליזציה בה אנו חיים.

ואחזור לנושא המים- אם אני שואבת, לוקחת יותר מים ממה שמגיע אל האדמה, אני מייבשת אותה.
אבל לקיחת המים גם היא אמורה להיעשות בתבונה. לא חייבים להציב משאבות במעלה הנחל (ראה נחל דישון, נחל עמוד, נחל כזיב) ובכך להפר את כל הסביבה הטבעית של הנחלים. יש אפשרות לאסוף את המים בסוף הנחל. יש אפשרות למנוע מהפרות לשתות בתוך הנחלים, ולעשות את צרכיהם בתוך הנחל. יש אפשרות להגן על מימי הנחלים ולארגן לבקר שקתות מסודרות, ליצור גדרות, כמו שיש גדרות ליד הכבישים, שימנעו מפרות לזהם את כל מי השתייה של ארץ-ישראל.
מגוחך הדבר שאני צריכה להרגיש ולהיות "אשמה" בכל שימוש עודף במי המקלחת שלי מצד אחד ומצד שני איש אינו שומר על המים, על המים שמגיעים לכנרת, על ניקיון מי השתייה של המדינה.
האין זה הגיוני כי יותר זול לשמור את המים נקיים מאשר לאפשר לכל פרות הבשן לזהם את המים ואז לנקות אותם בהון עתק?

טיילתי בנחל עין-גב. ירדתי מהגולן, הגעתי למעיינות נהדרים, שפע מים באמצע הקיץ ו...אין שום אפשרות להיכנס למים. כל הנחל צפוף מעדר שהסככות שלו ניצבות בקצה הנחל והן פשוט ממלאות את כל הנחל, שנשפך לכנרת, בצואתן. למה?
בגליל יש טיעון מדהים, שכולם אוהבים להשתמש בו - אם לא יהיה בקר יהודי, הערבים ישתלטו על השטחים הפתוחים.
זהו שקר. קודם כל, גם היום חלק משטחי המרעה בבטחה עבר לידיים ערביות. שנית, אם זה נכון, למה הטיעון הזה לא תופס בהרי ירושלים, האם שם אין חשש מהשתלטות ערבית על שטחים פתוחים? ובכל זאת, שם אין בקר! משתמע מכך שאולי יש עוד דרכים, אלימות פחות, לשמור על אדמה בפני השתלטותם הלא רצויה של כל מיני אזרחים (כולל הבוקרים שמבחינתי, נוכחותם בהרבה מקרים, היא היא ההשתלטות הלא רצויה). בעיקר כי עיקרון המעבר החופשי בשטח לא מיושם (גדרות, גדרות, גדרות). באנגליה יש שיטה עתיקת- יומין של סולמות קטנים משני צידי הגדר, שמאפשרים מעבר הולכי רגל בשטחי מרעה. אפשרי, לא?

נראה לי שמותר ורצוי להגביל את כמות הבקר לדונם. כרגע בגולן נטוש מערב פרוע וכל דאלים גבר. מי יגיד משהו לבוקרים. מי יעז לאכוף את חוקי המרעה שקבעה המדינה?
המזל היחידי הוא שאמא אדמה, בשארית כוחותיה, מנסה ליצור איזון ע"י שריפות וע"י מחלות של הבקר. (חלק גדול מהנתונים לגבי נזקי הבקר, גזי חממה וזיהום השטח וכמויות המים שהבקר צורך, ניתן למצוא במאמרו של גילי סופר ב"מסע אחר" גיליון 225, חודש יוני 2010).

כמות השנאה שיש לרשויות כנגד האנשים מתבטאת גם בביטול מעיינות. עין זך, בריכה מתוקה שהייתה על ציר המעיינות בערבה, נסתמה ע"י רשות שמורות הטבע, כי אנשים אהבו לישון לידה.
בית-אורן הישנה- מקום שנועד לשימור אתרים, הפך בידי הרשות לאתר חתונות ועוד כהנה וכהנה דרכי חליבה של כסף.

יש דרכים אחרות לחנך ילדים נוער ומבוגרים חוץ משיטת האבא המכה, שבדרך כלל הוא גם האבא הגוזל, החמדן והלא ישר. ככה אני רואה את הדרך בה "מחנכים" אותנו לאהבת הטבע - מחסומים, איומים, קנסות , גזילת נכסי ציבור לצורך גביית כספים על משהו ששייך לציבור, די דומה לאופן שבו "מחנכים" את הפלשתינאים להיות אנשי שלום, אבל זה כבר מאמר אחר.

אז מה אפשר לעשות ולא עושים?
קודם כל, להבין שאדמה ששואבים ומזהמים את כל נחליה דומה לאדם ששואבים ממנו את רוב הדם ואל מה שנשאר- מחדירים חיידקים. הזרימה של המים בטבע היא הדם של האדמה. ייבוש הנחלים ע"י שאיבת יתר מחד וזיהום מאידך, הורגת את גוף האדמה, מוציאה ממנה את חיוניותה.
ומעשית? אחרי שייעצר הגזל? מה מומלץ לעשות?

* יש להפעיל מאות מתנדבים, פנסיונרים, שיהיו אחראים על פיסות טבע קרובות לביתם.
*לנקות את הנחלים מפרות. לנקות את יערות האלונים מפרות.

*להחזיר את המים לנחלים.

*לאסוף את מי הנחלים בסוף מסלול המים, לא בתחילתו.
* לבטל שאיבות של מעיינות קטנים ולהחזיר אותם לבני האדם. שיקום המעיינות שנעשה ע"י בני נוער בהרי ירושלים ובגולן מוכיח שזה אפשרי, כולל שמירת הניקיון של אותם מקומות, שכבר מתקיימת, כי יש קבוצות אזרחים שאיכפת להן.
* להפוך את רוב המים שאנו משתמשים בהם למים מושבים, מים שלא הולכים לביוב אלא חוזרים כמי השקייה, גם לגינות, לא רק לחקלאות.
*לאגור מי גשמים באופן פרטי, ברשות, לא בחטא.
* לקדש את המים באמת, לא כפרסומת. להפסיק להעלות את מחיר המים ולהעניק יותר מים במרחב הציבורי - תעלות מים, בריכות, מזרקות, גופי מים כחלק מגינון - קיבוץ הרדוף, קיבוץ נאות סמדר - מהווים דוגמאות יפיפיות לשימוש במים ממוחזרים.
* גישה למים טבעיים בכל מקום- להיות אזרחים פחות תמימים ויותר דורשים את שמגיע לנו מעצם חיינו פה.
* ארץ זבת חלב ומים- זה אפשרי, אם נבין את זכותנו הטבעית לגעת במים מבלי להפוך אותם לאטרקציית תיירות בלתי נגישה.
* להתפלל באמונה מלאה להרבה גשמים בחורף וגם קצת בקיץ. בילדותי אני זוכרת את אבי וחקלאים אחרים מתפללים ללא בושה לגשם. היום זה חלף, עבר מן העולם. בואו נחזור לזה, יש לכך תוצאות.

ברצוני לציין לטובה, במרחק שנה מאז שנכתבה הכתבה- כי כיום החברה להגנת הטבע יזמה מפעל של השבת מים לנחלים והכוונה ליישם זאת בדישון, בכזיב בבצת ואולי בעוד כמה נחלים. תבורך היוזמה.

בתודה, דבורה ורדית בר-אילן
אדריכלית ירוקה, מורה ומאמנת לאקולוגיה משלימה, ציירת, טיילת, חולמת ומיישמת.

שם הכותב: דבורה (ורדית בר אילן)
אודות הכותב: אדריכלית ירוקה, מקימת ביה"ס 'שלום אמא אדמה- אקדמיה ללימודי חופש'. יוצרת ומנחת סדנעות 'חיבור נכון לרצון' משנת 1992.
אימייל: [email protected]

כתובת אתר: http://www.freewill.co.il/

שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

חיפוש במאמרים

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©