שתף

לוקחת לי חדר משלי / חגית אלמקייס

19.12.13

שמונים וארבע שנים עברו מאז כתבה וירג'יניה וולף את "חדר משלך". נשים רבות, ובוודאי גם גברים, יטענו לחוסר הרלבנטיות של הטקסט הזה. אנו מתגוררות היום בבתים חמימים ונוחים, ובתוכם כל כך הרבה חדרים: חדר ילדים, חדר אורחים, חדר טלוויזיה, חדר שינה עם חדר ארונות, חדר עבודה וגם חדר כביסה. לא מזמן ביקרתי אצל זוג חברים שהיה להם בבית אפילו חדר מנוחה המיועד להרהור ולבדות... כמעט לכל דבר ולכל מטרה יש חדר.

לפני מספר חודשים, בעודי יושבת לכתוב בסלון המרווח של ביתנו הקודם, הרגשתי שאין לי מקום, אין לי חדר משלי. החוויה הזו הייתה כל כך חזקה, שוירג'יניה וולף ממש עלתה בעיני רוחי. ניסיתי לכתוב, ניסיתי לקרוא, וזה פשוט לא הצליח. איכשהו, למרות שהייתי לבד בבית, היה לי רועש מדיי, צפוף מדיי, חונק מדיי. חוסר השקט סירב להניח לי. "אני רוצה חדר משלי!", אמרתי לבן זוגי דרך קו הטלפון הסלולרי כשממש התייאשתי. "אין לי שום מקום שאני מרגישה שאני יכולה לשבת בו בשקט ולכתוב או לקרוא."

בן זוגי הרגיש את המצוקה שלי והבטיח שבקרוב, כשנעבור בית, נארגן לי חדר שהוא רק בשבילי. "את צריכה את המקום שלך," הוא עודד אותי. שמחתי לשמוע את ההזדהות בקולו וקצת נרגעתי. אחר כך התיישבתי חזרה בחדר העבודה שלנו, שהיה גם חדר ילדים, גם חדר חתולים וגם חדר איחסון וכתבתי. הכתיבה זרמה פשוט נפלא ושום דבר לא הפריע לי, אולי השקיטה אותה הידיעה שבקרוב יהיה לי חדר משלי.

מאוחר יותר ניגשתי אל המדף ושלפתי את "חדר משלך" - עילעלתי בו והתחלתי לדבר עם האישה הזאת בראשי. עם כל הקידמה, השפע, המרחב הפיסי, החדרים בבית, הרגשתי תיסכול בשם כולנו, הנשים. איך זה שאנחנו עדיין לא מצליחות תמיד למצוא לנו "חדר משלנו"? אנחנו עצמאיות, עצמתיות, מתפרנסות מצוין וגם מפרנסות, החדרים בבית מרובים, אך האם החדרים הללו שלנו? האם באמת יש לנו את המקום לשהות באינטימיות במחיצת עצמנו? האם אנו מאפשרות לעצמנו את המרחב הפרטי לבטא את עולמנו הפנימי? לכתוב וליצור את מי שאנחנו?

דימיינתי את וירג'יניה וולף מהלכת לה בין החדרים בבתים של הנשים בימינו. היא ביקרה בבתיהן של חברותיי הטובות והכותבות. הרגשתי שהיא חווה סיפוק מהמרחב שנשים השיגו לעצמן במהלך השנים הללו, אבל תוהה עד כמה אנחנו מנצלות את ההישגים החומריים הללו כדי ליצור מרחב אינטימי לביטוי עצמי.
"ובכלל", היא אמרה, "חדר משלך זה עניין נפשי ופנימי, שאינו קשור למרחב ולשפע שהנכן חוות היום. השפע הזה מתעתע. הוא גורם לכן להרגיש שיש לכן הכול, בזמן שמה שאתן רוצות זה בעצם, חדר פנימי, מרחב נפשי ליצור בתוכו ומתוכו."

באותם רגעים של מפגש דמיוני עם הגברת וולף, הבנתי שהספר שלה רלבנטי היום יותר מתמיד. המרחב שהשיגו נשים במהלך השנים - פיסי, כלכלי, מעמדי, הוא אכן מדהים, אבל המאבק הרגשי והפנימי נותר בעינו וגם המאבק החברתי עדיין לא נס ליחו. הכבלים החברתיים עדיין חלים עלינו, מבחוץ ומבפנים. "חדר משלך" הוא רלבנטי עבור רוב נשות העולם, שלא השיגו חדר משלהן אפילו ברמה הפיסית והוא רלבנטי גם עבורינו, נשים כמוני וכמוך, שיש להן את המרחב הפיסי והן חוות מאבק מהותי שמטרתו להוציא אותן מתוך החדר הפנימי שלהן, החוצה אל העולם.

כשעברנו לבית הנוכחי שלנו בפרדס חנה, חיפשתי אותו, את החדר הפרטי שלי. את הפינה הפיסית הזאת שתהיה רק שלי, שתאפשר לי ללכת פנימה, לכתוב באינטימיות, לעוף עם הדמיון, לקחת לי את הספר להרהר, לחשוב, להרגיש ולבטא. זאת הייתה משימה לא פשוטה בכלל ובן זוגי היה שותף למשימה וניסה יחד איתי לארגן לי מרחב, אולם ללא הצלחה.

הרגשתי שזה לא זה. שום פינה לא הצליחה להיכנס להגדרה של "חדר משלי". לא יכולתי "לכבוש" לי אף חלקה בבית החדש, פשוט כי עוד לא הצלחתי להרגיש "בבית" ממש. החדרון שמחבר בין המטבח לגינה מצומצם לי מדיי, החדר הפנימי שמיועד לקמין חשוך לי מדיי, הפינה ליד הסלון חשופה לי מדיי, חדר העבודה עמוס לי מדיי, המחסן הישן בחצר מנותק לי מדיי, בקיצור, זה לא זה. ודי.

הרגשתי שאני מתקרבת לתחושת תסכול ושוב מרגישה שאין לי "חדר משלי" גם בבית הזה, כשלפתע נזכרתי בה שוב, בגברת וולף היקרה. יש לך בית מרווח ונפלא ואינסוף אפשרויות בחירה, אמרתי לעצמי בשמה. הבחירה האמיתית עכשיו היא ללכת פנימה בכל מקום שתבחרי, כדי להעמיק, לחקור, ליצור ולבטא את מי שאת.

לקחתי עט ולוח כתיבה, התיישבתי על ספה בסלון והתחלתי לכתוב אותי. ממש כמו שאני רגילה. כתבתי והתלוננתי ושחררתי בעיקר את הרצון לחדר מסוים שיהיה רק שלי. ממתי הפריע לך לצאת להתנחל לכמה שעות של כתיבה בבית קפה? שאלתי את עצמי. האם זה לא חדר משלך?

"חדר משלך", אני מבינה תוך כדי חקירה, הוא המקום הכי עמוק, שבו את מרשה לעצמך לוותר על כל התפקידים המרכזיים בחייך, אולי גם על המקומות הפיסיים של חייך, אפילו לזמן מועט, כדי ללכת פנימה, למקום העמוק והאמיתי שבתוכך, המבקש ליצור ולבטא מתוך חופש פנימי מלא. כשסיימתי לכתוב, הסכמתי לשחרר את חיפוש החדר הפיסי, מתוך הבנה שהחדר הפנימי הזה הוא משהו שנבנה עם הזמן וסירבתי לתת לפיסי לקבוע האם וכמה אלך פנימה עם עצמי.

לאט לאט, בכל יום שעבר, הרגשתי איפה המקום בבית שבו הכי נוח לי להחזיק ספר ולקרוא, איפה הכי נעים לי לשבת ולכתוב, לשכב קצת ולהרהר. לא הייתה זאת פינה אחת, אלא בכל פינה מצאתי את הנוחות וההשראה לעשות משהו אחר.

אני נמרחת על הפוף בסלון כדי לצאת למסעות עם ספרים שאני קוראת, יושבת לשולחן בפינת האוכל הקטנה כדי לכתוב את כתיבת הבוקר שלי, את כוס הקפה שלי אני שותה בכורסת הקש במרפסת הקדמית, כשנוף הרחוב והגינה לנגד עיניי. כשאני מרגישה שהבטן שלי מלאה ואני רוצה לכתוב, אני לוקחת לי לוח כתיבה ומחפשת את המקום שמרגיש לי הכי נכון לשבת בו באותו רגע. כשאני רוצה לשתף את העולם במשהו מתוך המילים שעלו, אני ניגשת לשולחן המחשב בחדר העבודה. אפילו במטבח מצאתי פינה נחמדה שמאפשרת לי לשבת על שולחן הבר הגבוה שאלתרנו, לחטוא בחטאים קטנים וטעימים תוך כדי קריאה או כתיבה. כך, לאט לאט, הבית כולו הפך להיות חדר משלי. ובעצם, למה לא?

להגיד שהמאבק בין הפנים לחוץ הסתיים יהיה יומרני למדי. נדמה לי שהוא עדיין בועט וחי. אבל לפחות הוא מוליד מתוכו דברים נפלאים.


שם הכותב: חגית אלמקייס
אודות הכותב: מנחה סדנאות "מסע במילים" ומלווה תהליכי שינוי והתפתחות באמצעות כתיבה אינטואיטיבית וביבליותרפיה. כותבת כדרך חיים. עיתונאית וצלמת.
אימייל: [email protected]
כתובת אתר: לחץ כאן

שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

חיפוש במאמרים

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©