שתף

כשמתחילים לריב מי יוריד את פח הזבל / מיכל גזית

28.01.18

כשמתחילות לעלות השאלות והטענות:

למה שוב אני צריכ/ה לעשות הכל לבד?
לא סגרת את משחת השיניים!
לא מילאת דלק באוטו!
לא שמעת אף מילה ממה שאמרתי!
אתה לא מתייעץ איתי על כלום!
למה את לא באה איתי אף פעם?

המשפטים האלה אומרים משהו אחר לגמרי ומחביאים בתוכם בדידות, קושי ופחד. התרגום האמיתי של - למה לא עשית, ואתה אשם הוא - את/ה לא רואה אותי, חסרים לי הניצוץ בעיניים, והתחושה שאני הכי חשוב/ה.
אף אחד לא מעז לומר זאת באופן גלוי. ואז, אחד מהצדדים מתחיל להתלונן על הדברים הפרקטיים, אלה המדידים. אז מה אם הם לא האמיתיים, לא אלה שבאמת מנקרים בלב. הצד המואשם, יגיב במתקפה נגדית או בהסתגרות/התרחקות, שהיא מתקפה קשה לא פחות.

כשעוד היינו ממש קטנים חווינו כולנו ברמה זו או אחרת, שעם ההתבגרות, האהבה ותשומת הלב התמעטו, כבר לא היינו מרכז העולם. זה השלב בו בחרנו באחת משתי הדרכים:
דפוס הצמדות שמשמעו לתבוע תשומת לב בכל מחיר, על ידי בכי, נדנוד, צעקות, ביקורת. כל אמצעי הפך ללגיטימי, ובלבד שיתייחסו אלינו.

או דפוס הימנעות שהתבטא בהתקשחות, התרחקות, והעמדת פנים שאנחנו לא באמת צריכים אף אחד, ויכולים הכל לבד.
הבחירה הלא מודעת הזו קרתה אצל כולנו בשלבים שונים של הילדות, ותיאוריות פסיכולוגיות גורסות שככל שהדפוס נטבע בגיל צעיר, הוא עמוק וקשה יותר לשינוי.

ובבגרות, בין אם אנחנו נוקטים דפוס של הצמדות או של הימנעות, עשינו זאת כי פעמוני האזהרה התחילו לצלצל בנו, מאותתים שההתלהבות והאהבה האינסופיים עומדים שוב למבחן, וכנראה שעוד רגע תהיה שוב חווית נטישה. אנחנו מגיבים לצלצול הפנימי הזה עוד לפני שדברים באמת קרו במציאות, ומתחילים להפעיל את הדפוס המוכר כאמצעי הגנה.

בשלב הזה הנתינה שהיתה כל כך טבעית, הופכת להיות מחושבנת. ולפחות אחד מהצדדים מתחיל לבחון מה הוא מקבל בתמורה, והאם הדיל הגון. כדור השלג מתחיל לאסוף אליו עוד ועוד אשפה בדרך מטה.

ברוב מערכות היחסים יש צד אחד שנוטה יותר להיות נצמד, הוא זה שיתלונן, יכעס, יטען לקיפוח. השני בתגובה יחל להסתגר, להתרחק, ולפנות למקומות אחרים, מה שיגביר את התלונות של הצד הראשון, ויקצין את ההתרחקות של הצד השני. אצל שני הצדדים זהו ביטוי מצוקה. והבעיה מתחילה להתקבע, כשלא באמת יודעים לדבר את הדברים בזמן אמת.

כי איך אפשר לכמת ניצוץ בעיני האחר ולהתלונן שהוא פחת? איך אפשר לתבוע התלהבות, ולהתלונן כשהיא בדעיכה? והדיון מוסט אל מתחת לפנס, שם אפשר לראות את הפרטים העובדתיים, אכן לא הורדת את פח הזבל, זו עובדה.

נוצר דיאלוג שמתנהל מתוך חוסר ומצוקה. חסרה לנו אהבה, פצעי הילדות נחשפים. קיווינו שמישהו ימלא בנו את הריק המוכר, וגילינו שוב, שאף אדם לא באמת יכול לעשות זאת במקומנו.

במקום לדבר על המחסור האמיתי, ודווקא במקומות המפחידים האלה לעזור בתמיכה אוהבת, גולשים לדפוסים הקדומים. נוצר מערך כוחות של אשם מול מאשים, תובעני מול מתרחק, ועוברים לדיון צדקני (לרוב חד צדדי כשהצד המתנתק אינו מגיב, מה שמייצר תגובת שרשרת של עוד זעם, ועוד התרחקות) על דברים שאינם כה חשובים, הם רק אלה שאפשר להצביע עליהם, לפרוט אותם לעובדות.

אצל הרבה זוגות שאני מכירה התסריט קבוע וידוע מראש:
בתחילה יש התלהבות, התפעלות, ראייה של השני/ה עם כל הטוב והנפלא שבו, רצון להיות רק אתו/ה, והחיים נהדרים.

זה הרי מה שכולנו רוצים, שיחשבו שאי אפשר בלעדינו, שאנחנו פלא שאין כמוהו, שהעולם לא יראה אותו מקום ללא הנוכחות המרגשת שלנו באזור.
כל כך נפלא לראות את עצמנו זוהרים דרך עיניים נוצצות של מישהו אחר, לשמוע את המילים הללו, שאין מתוקות ונעימות מהן.

בזמן הזה, אנחנו פוגשים את כל הדומה לנו באחר. אהבות משותפות, קליטה אינטואיטיבית של הצרכים, מראה נהדרת של כל הטוב שבנו.

וכשהבערה הזו דועכת, ואין יכולת או אמביציה להגביר שוב את האש וההתלהבות, וגם לא לדבר את הדברים האמיתיים, שבאמת מציקים ומפחידים, עולים הדיונים הפרקטיים של החיים שמפעילים אצל כל אחד מהצדדים את הדפוסים הידועים.

בשלב הבא יתכנו אחת משתי האפשרויות הבעייתיות, שאין בהן כל פתרון. או שהצד המתרחק יתרחק עד כדי לצאת מהמערכת, ואז החבל ניתק.

או שמגיעים להשלמה בתוך המערכת. שלב איום ונורא בעיני בו שני הצדדים וויתרו על אש החיים, כבר לא באמת אכפת מכלום, אפילו לא מפח הזבל, וממשיכים לשמור על המערכת רק כי זה מה שמכירים, וכך מקובל. אין חיים, ואין חיות, כל מה שנשאר זו זוגיות, על הנייר.

בעצם, אנחנו אלה שאחראיים לרוקן את פח הזבל הפנימי, כל הזמן. אי אפשר להאשים אף אחד אחר בכך שהוא עלה על גדותיו, ולצפות לאיזה שהוא שינוי חיובי.

אם אני או הוא מתוסכלים כי הפח מלא, יש אחת משלוש אפשרויות: או שאני מתוסכלת מחיי, לא מספיק מחוברת לעצמי ולהתרגשות הפנימית שלי, ומצפה שמישהו ימלא את המקומות האלה בשבילי. או שהוא במקום הזה בחייו. או שמערכת היחסים שלנו פגשה איזה מצבור אשפה שראוי לנקות, והוא תמיד רגשי.

עם ההבנה הזו, אני יכולה לחפש את הדרכים להגדיל את האושר של עצמי, שלו, ושל המערכת. אז אני מחפשת את הנפלא, ולא את הרע.

באופן הכי אגואיסטי, אם אני רוצה להיות מאושרת ומתפתחת בתוך היחסים, ראוי שאעשה כל שביכולתי, בכדי להיות מחוברת לשמחה וההתרגשות שבי, ובמקביל, הכי מאפשרת ותומכת למי שאיתי להיות הכי מאושר ומתפתח. אם אחפש את הרע שבו, בכדי להיות מרוצה יותר, אם אחפש מה הוא עושה שאינו משביע את רצוני, רוב הסיכויים ששנינו נהיה מאד אומללים.

כי מה שנותנים לו אנרגיה וכוח, הופך להיות העיקר. אם מגדילים ומתייחסים למה שרע, חסר, שלילי, הפוקוס עובר לשם, ואם הדגש הוא על הנפלא שבנו, תוך חיפוש דרכים להגדיל את הטוב הזה, אזי זה מה שיגדל.

וגם כשהכל נפלא, לכולנו יש רגעי פחד, ובהם עולים דפוסי ההתרחקות/ הצמדות.

כשמבינים שהפחד משותף לכולנו, בטוחים ככל שנהיה, אפשר להיות לפעמים קצת נצמדים, ולפעמים קצת מתרחקים, בלגיטימיות. מבלי ליצור חלוקת תפקידים מקובעת שמחלקת את התפקידים בהקצנה ומקבעת את המערכת.

אז אפשר לשתף במה שבאמת מציק ולגייס את האחר לעזרה, ממקום אמיתי וחשוף, שיש בו חברות ולא דפוסי הגנה שנאספו והשתמרו ממקומות כל כך רחוקים בעבר.

(מאמר מתוך הספר - בחרתי בחיים של אי ודאות )

שם הכותב: מיכל גזית
אודות הכותב: מנחת תהליכי התפתחות וצמיחה בדרך של חוויה, ליחידים וקבוצות. מנחת סדנאות דרך האמן משנת 97, יועצת פסיכואסטרולוגית, עיתונאית וכותבת. ספרה "בחרתי בחיים של אי ודאות" יצא לעולם במהלך ינואר 2014
אימייל: [email protected]
כתובת אתר: לחץ כאן

שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

חיפוש במאמרים

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©