שתף

שיכחה וזיכרון / יפעה ונדנברג

19.03.17

שיכחה היא בעיית הבעיות בעולמנו, בחיינו. אנשים מסתבכים בקשיים למיניהם ושוכחים שבלב כל קושי טמון כאבן חן צבעונית, הפתרון. לא תמיד הפתרון שמייחלים אליו ונאחזים בו יהא זה שהמציאות תחליט עליו. אנשים ברמת מודעות גבוהה יהיו מסונכרנים עם הפתרונות של המציאות, ולא כך הוא לגבי אותם אלה שרמת מודעותם נמוכה. איש שבת זוגו הנחשקת הפנתה לו עורף והלכה לדרכה, נאחז בשובה כאפשרות היחידה שתחלצו מן הכאב. הפתרון שהמציאות תוביל דווקא יכול להיות תובנה שכדאי שהאיש ישחרר את אהובתו לבחירותיה, ואת עצמו ממנה. הוא כמובן יכול להחליט לערוך שינויים חיצונים בחייו, כהעתקת מקום מגוריו וכו'. מכל מקום בתוך הבעיה שצצה בחייו ישנו פתרון, וזכירת עובדה זו, מקל מאד.


בכל תחום מתחומי החיים גלום פונציאל חיובי ופוטנציאל שלילי. כאשר הפוטנציאל השלילי מתחיל לזקוף ראש, לא פעם הנטיה היא להישאב אליו ולהעצים אותו. לדוגמה שותפויות למיניהן, עסקית, אמנותית, חברית, יכולות להיות מקור לחיוביות רבה – עשייה ופריחה, ויכולות להיות מקור לשליליות – סכסוכים ועוגמת נפש. לעתים מתהפכים הדברים, לכאן או לכאן, ממימוש הפוטנציאל החיובי עוברים למימוש הפוטנציאל השלילי. פיוס ושיבה אל החיוביות, יהיו כרוכים בזיכרון – זיכרון אפשרות יצירת הפתרון. המעורבים השרויים בשיכחה, יסלימו את הסכסוך.


אנשים שוכחים את העדינות בזרם החיים התובעני והטובעני. שוכחים את העובדה שמאחורי החזות החיצונית של כל אדם ואדם, למעשה של כל יצור חי, ישנו עולם ומלואו, עומק, סבל, כמיהה לאושר. שוכחים את היכולת להעפיל אל מעבר לרעש אל שקט פנימי יפהפה. שוכחים את יכולתם להאיר את החושך. שוכחים את החמלה. את אורך הרוח. את הקסם. הם טובעים בחולין ושוכחים את הנשגבות. הם שוכחים שהם חלק ממכלול ובכך מנתקים ומבודדים את עצמם.


אם אדם הופך למרושע, זה רק בגלל ששכח את טוב לבו.
אם אדם מפחד, זה רק בגלל ששכח את האומץ שבו.
אם הלב שלו נאטם ונסגר אל העולם, זה משיכחת האהבה.
אם הוא קצר רוח, זה כי שכח את הסבלנות שבו.
אם הוא מבולבל, זה מפני ששכח את הבהירות שבו.
הטיפש שכח את חוכמתו.
השרוי בעצב, את שמחתו.

הפסימי שכח את הדרך אל מאגר האופטימיות שבתוכו.


מפני המעורבות בדרמות של העולם הזה, שוכחים את העולם שמעבר. מפני ההיסחפות אל תיאטרון החיים הנוכחיים, שוכחים את גלגולי החיים הקודמים, ואת הגלגולים הבאים. מהסיבה שזיכרון החומר בתרבותנו הוא חזק ומודגש באופן בלתי פרופורציונלי ואפילו אכזר, הרוח נשכחת.


אולי השיכחה שנובעות ממנה ההשלכות ההרסניות ביותר היא שיכחת הכוח והגודל של עצמנו. הרי כולנו ענקים, כולנו קוסמים ויכולים להפוך את המציאות על פיה וליצור אותה לפי רצונותינו. כולנו מרפאים, כולנו ניחנו בכוחות יצירה מופלאים. ומי שנמצא ביאוש וציניות זה רק מפני ששכח שהוא אינו קורבן אלא מחזיק בידיו את היכולת להוביל את הדברים בכיוון הרצוי לו. כלומר החלפת השיכחה בזיכרון רוחנו היוצרת, תחולל פלאים.


אני מציעה את חג הזיכרון. זה שאינו דווקא קשור במתים. חג שהוא יותר מכל היזכרות בכוח שלנו, בכוח לשנות את הדורש שינוי, לעצב את המבקש עיצוב, את החיים. חג החיים.
אם היינו זוכרים את הללו, היינו עמוקים, היינו גבוהים, היינו רב ממדיים. והיינו עליזים כילדים במגרש משחקים, כי עם ידיעת כוח היצירה העצום שבידינו, החיים נהיים מגרש משחקים ואנחנו יצורים אינסופיים.
 
שם הכותב: יפעה ונדנברג
אודות הכותב: מורה רוחנית, מנחת סדנאות ומטפלת המובילה תהליכי התפתחות ושינוי עם יחידים וקבוצות.
אימייל: [email protected]
כתובת אתר: לחץ כאן

שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

חיפוש במאמרים

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©