שתף

גן עדן בלי גננת / מיכל מעיין דון

13.05.18

עולם ללא מנהיגות של נושאות רחם, הוא עולם ללא רחמים.

נשים... הקול הנשי... המהות הנשית... נטשנו את גן העדן והשארנו ילדים לבדם. כל האמהות בעולם, במשך אלפי שנים, נטשנו את הגן והשארנו את הילדים להתמודד עם הכעסים שלהם לבדם. ככה העולם שלנו נראה, ילדים נטולי יכולת ויסות רגשי, שהתרגלו לפתור כל קונפליקט באלימות, ואין שם אף גננת שתגיד "בגן שלנו מדברים, לא מרביצים", אין אמהות שיקחו את הילדים הצידה, ירגיעו, יזכירו שיש מספיק משחקים בגן לכולם, שאנחנו יודעים לדבר ולהסביר מה אנחנו רוצים, ולא תמיד את הכול מקבלים, וגם כשאנחנו כועסים, אנחנו עדיין חברים באותו הגן שתמיד עוזרים אחד לשני בצרה...

איפה הקול הנשי? האם הגדולה שעוזרת לחזור בכל פעם מחדש אל ההבנה שאצלנו בגן לא מרביצים, שאנחנו יכולים תמיד לפתור כל דבר בהידברות. גם האם הגדולה איננה, וגם האמהות ה"קטנות"....

אני מבינה היום שאנחנו חסרות אחריות.... אפשר לומר כי השתיקו אותנו, אבל זה כבר לא רלוונטי. אנחנו שותקות כבר אלפי שנים, ומה?.... ?....
ח ל א ס !

דור אחרי דור הסכמנו להוליד ילדים שישרתו אינטרסים שאינם אמיתיים, שבלי המאמינים בהם - אינם קיימים. דור אחרי דור לקחנו על עצמנו את התפקיד של האישה החלשה - המקוננת, המייללת למראה הבנים הנופלים, הנפרדת מבוהלת ולא ישנה בלילות. ולא לקחנו את התפקיד של האם המחנכת, זו שמראה את הדרך, שמתווה את האמונות על פיהם הקהילה תנהג ותחיה.

עולם ללא רחם נשית פעילה... ללא רחמים.

דור חדש של נשים מוכן להתעורר?? האם אנחנו מסכימות להתחיל ולשמוע את הקול הנשי, קול החיים עצמם, האם אנחנו מסכימות לשמוע את הכול שבנו, שהוא מאוד שונה מהקולות שגידלו אותנו עליהם??האם אנחנו מסכימות להבין שכל המושג של "מלחמה" הוא בעיה קשה של אנשים מונחי אגו, עם פחדים, ותחושת מחסור בסיסית, שנוקטים באלימות מתוך קושי להתבטא רגשית? האם נסכים שכל אישה נושאת את הרחם הזו שלה כרשת חיבור אינסופית בין כל הנשים בעולם, בין כל בוראות החיים, בין כל מי שיודעת מהו קשר אנושי, בין כל מי שלא שוכחת שבשם רעיונות, לא משנה כמה אנחנו אוהבים אותם, בשם רעיונות אנחנו לא פוגעים אחד בשני!

מבחינתי להתעורר זה להתחיל לבחון את כל פרגידמות האמונות שלנו אל מול האמת הנשית הפנימית שמבקשת ביטוי. לבחון אותן אחת אחת ולבנות לעמנו מערך אמונות חדש. (וגם ישן ועתיק). אני בוחנת - ושואלת את עצמי - אם הייתי אמא של כלל האנושות, איך הייתי חושבת, אלו רגשות היו מובילים את חיי, מה אני באמת רוצה שיקרה, לכל ילדיי?

מבחינתי - אם נקום - נשים - ונדבר כמו הגברים, לא עשינו כלום. לכן אני בוחנת את המרחבים בהם אני משתתפת בימים אלה ברחם רגישה. האם נסכים שכל אישה נושאת את הרחם הזו שלה כרשת חיבור אינסופית בין כל הנשים בעולם, בין כל בוראות החיים, בין כל מי שיודעת מהו קשר אנושי, בין כל מי שלא שוכחת שבשם רעיונות, לא משנה כמה אנחנו אוהבים אותם, בשם רעיונות אנחנו לא פוגעים אחד בשני?

(זה המקום לציין שאני מאוד אוהבת גברים, וכל ההתייחסות כאן בטקסט היא לחשיבה הגברית, למנהיגות הגברית, לשלטון הגברי בנשים ולא לגברים באשר הם. והזדמנות להודות לכל גבר ואישה הנמצאים כרגע בתפקידים של הגנה עלינו ועל כולם)

כ"מורה" לנשיות ומתבוננת שנים על המפגש גבריות ונשיות אני מבינה את המתנה החשובה שיש להתייחסות הנשית לעולם לתת, ואת המחיר הכבד שאנחנו משלמים על העדר המתנה הזו וזה דיי פשוט: אם נדמיין שכל העולם מורכב מחלקיקים חלקיקים, כמו הגוף. ולכל חלקיק יש תפקיד, בפני עצמו וכמשתף פעולה עם חלקיקים אחרים. וכך הגוף פועל, הגוף האנושי, והגוף של האנושות. בכל תא מערכת הפעלה שיש בה צד זכרי וצד נקבי.

הזכרי - תפקידו לזכור את היחודיות שלו כחלקיק, את תפקידו הייחודי.
הנקבית - תפקידה להפעיל את שיתוף הפעולה בין החלקיקים, היא אומנית הקשר והתקשורת ואחראית על הסינכרון.

אז היום אנחנו חיות בעולם שיש בו רק זכרי. אין סינכרון וקשר בין החלקיקים, ולפיכך המערכת קורסת... אבל הזכרי מבסוט - מבסוט, אבל גומר על עצמו.

ואם לא נתחיל לדאוג לסינכרון ולשיתוף הפעולה, אז לא ביצענו את משימת חיינו.

האם אנחנו מוכנות להיות האם הגדולה?
 
שם הכותב: מיכל מעיין דון
אודות הכותב: מורה - מנחה - הוכנת במעגלי נשים, מכשירה מנחות. מנהיגה את התעוררות הנשיות בישראל, מנחה סדנאות, טקסים ותהליכים אישיים של התפתחות מינית ומרפאה בשמאניזם מיני.
אימייל: [email protected]
כתובת אתר: לחץ כאן

שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

חיפוש במאמרים

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©