שתף

המבוגרים שאצל הילדים / דני לסרי

08.01.17

מדי שנה מתחדש החיפוש אחר אנשי צוות למסגרות חינוך אחר - לא פשוט למצוא. מה בעצם מחפשים?

 

אם היִית חיה, איזו חיה היית רוצה להיות? בביישנות ענתה בתי בת השלוש וחצי: תרנגולת עם אפרוחים.
לא דולפין, לא סוס, לא נמר, לא חתול – תרנגולת. מאיפה זה בא לה?


נכון יש אצלנו לול קטן, אבל אפשר היה לחשוב שדווקא המפגש עם תרנגולות אמיתיות יוריד מהדרן בעיניה, אבל בתי ידעה בדיוק למה היא מתכוונת – זו הייתה הדרך שלה להגיד שהיא רוצה להיות אימא. לכן היא הזכירה את האפרוחים ולכן מספר שבועות קודם לכן, בפורים, לזה היא ביקשה להתחפש – אימא עם תינוקת.


מה זה היצר הזה – להיות אימא?
יש לי הרגשה שהיא נולדה עם האיכות הזו. כבר כשהייתה תינוקת קטנה מאוד, בעודי מחזיק אותה בידיי, יכולתי להרגיש את תחושת הרגיעה הזו הנמסכת בי, אות וסימן שהכול במקומו, מטופל כראוי, ואין מה לדאוג. יכולתי לחוש את הביטחון שהיא משרה בעצם נוכחותה. איך תינוקת קטנה כל כך, יכולה להזרים תחושה כל כך חזקה של בית? אינני יודע. אבל זה גרם לי לחשוב שאולי יש אנשים מסוימים שפשוט יש להם את זה.


בדיעבד אני מבין שבכל אותן פעמים שבהן חיפשתי אנשי צוות למסגרות חינוך – זו האיכות הראשונה שחיפשתי בהם – את האימהות הזו שתחת השראתה נעשה מקום לבית. זה מדהים. אותו חדר בדיוק, לפעמים זה אפילו לא חדר, סתם שטח אדמה – והנה מגע יד האם ונוכחותה, והוא נהפך כבמטה קסם למקום שנמשכים אליו, שמרגישים מוכלים בו, שיש בו מרחב לנשום, להיות, ליצור. על משקל אותו תדר חיפשתי גם את האבהות – איכות דומה ומשלימה. גם היא, אם כי באופן שונה, יש לא את הכישרון להפוך מקום לבית. והרי מלכתחילה כך ביקשתי לראות את החינוך הראוי – בית לגדול בו.


אני לא בא לשפוט – אני מניח שזרע האימהות והאבהות שוכן בכולנו ואם יש רצון ועניין אפשר גם לטפח אותו. לבטח ההורות מזמינה את הטיפוח הזה, גם כשהוא לא נמצא שם בשיאו. אבל כנראה שיש אנשים שזה אכן הדבר העיקרי שמעניין אותם והם חשים מסורים לו. שם זהותם. את זה הם מביאים עמם לכל אשר ילכו.


ומה, האם אדם שהאיכות הזו לא פורחת אצלו, לא מתאים לעבודה עם ילדים?


גם אם ילדים זקוקים קודם כל לנוכחות של אימא ואבא, יש עוד דמויות שיכולות לברך אותם:

הדוד המצחיק - הלא הוא זה שעושה תעלולים, מספר סיפורים ודווקא שובר את ההגמוניה של הובלת ההורים. הוא מגלה לילדים את העולמות האחרים, למשל, את כל אותם דברים אסורים שדווקא טוב ונחמד לעשות. לא צריך לקחת את הכול ברצינות, יש עוד צדדים לעולם.


המשורר - הוא הרציני באדם. צימאונו לעומק מושך אותו לילדים, שם הוא מקשיב להם כפי שרק הוא יכול להקשיב. הוא מגלה בהם את הסודות קטנים, חונך אותם אל מה שנמצא מעבר להסתדרות החברתית. הוא נמצא שם כדי לחזור ולהזכיר להם (ולעצמו) להיות נאמנים לעצמם.


החוקר - שהוא בעצם בעצמו קצת ילד או לפחות סקרן כמו ילד. ונהנה לשחק, לגלות, ללמד, להמציא – בילדים הוא רואה שותפים, קהל, הזדמנות ללמד. (כי המבוגרים הם לפעמים כל כך משעממים...)


מה שמאפיין את כל אחת מן הדמויות הללו הוא אהבתן לילדים. זה יותר מאהבה, זה סוג של צורך הדדי. הם נמשכים אל הילדים כי הם זקוקים לאנרגיה הילדית כחלק מזהותם. ומנגד הילדים מקבלים מהם את מה שהם לא יכולים לקבל מן ההורים. וכך אני מדמיין שבשבטים שהיו קיימים בקדמת הזמנים ואולי גם באלה שממשיכים להתקיים היום, אלה סוגי האנשים שמתרועעים באופן טבעי עם ילדים.

 

בצד מי שמתפקדים כהורים, שם תמצאו אותם. לא כי הם מקבלים על כך כסף, כי זה התפקיד שלהם או כי מישהו שלח אותם, אלא כי לשם מוליכים אותם צעדיהם באופן טבעי, אולי לא תמיד, אבל כשתפגשו חבורת ילדים ותעקבו מי הם המבוגרים שמחפשים את חברתם – את אלה תמצאו. את הדוד המספר סיפורים מצחיקים, את המשורר, את החוקר. ומן הסתם, מזיגה מגוונת של כולם.
גם אחרי אלה אני מחפש.

שם הכותב: דני לסרי
אודות הכותב: סופר ומחנך, מייסד זרם החינוך הדיאלוגי בארץ
אימייל: [email protected]
כתובת אתר: לחץ כאן

שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

חיפוש במאמרים

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©