שתף

הפוליטיקה של ההורות / דני לסרי

22.01.17

אף על פי שלהורות יש כנראה הרבה יותר השפעה על איכות החיים של האנושות מכל חינוך ממסדי, הרי שעיקר המאמץ הציבורי – גם המחשבתי וגם הכלכלי – מושקע בחינוך הממסדי, ומעט מאוד נותנים את הדעת להפנות אל ההורות.


אולי מכיוון שלא ברור מה אפשר לעשות כאן. ואולי משום שההורים הם לא גוף פוליטי או חברתי. הם לא מאוגדים בארגון עובדים, הם לא שותפים באיזו דיסציפלינה, הם לא מקבלים משכורת על עבודתם, והרבה ממה שהם עושים לא נראה לעין הציבורית. נוסיף לזה את העובדה שההורים בעצמם נוטים להמעיט מחשיבות הורותם, מתוך מחשבה שמדובר בעניין פרטי, עמו הם אמורים להתמודד לבד. וגם את תחושת האשמה שבגינה הם לא ממהרים להסגיר את קשייהם. וכך, כמו מיעוט מדוכא, הם די בטוחים שהבעיה היא איתם. העובדה שכל אדם שני הוא הורה, גם היא, באופן פרדוכסלי מנמיכה את הכושר והנכונות לעשות שינוי במגמה זו.


ובכל זאת, אני מתרשם שזעקה גדולה עולה מהשטח. בפרספקטיבה של עשרים וחמש שנים של הורות, אני יכול לזהות כאן מגמה של קושי. ההורות היום קשה יותר ממה שהייתה פעם.

אפשר להבין, אם כן, שכאשר בכל זאת יש איזה מאבק פוליטי שקשור להורות הוא בעיקר קשור לניסיון להאריך את השהות של הילדים במסגרות חינוך ממסדיות, הרחק מן ההורים. אבל, אף על פי שזה עשוי לפנות את ההורים לזמן מה, זה לא עוזר להורות עצמה.
למעשה מגמה זו אחראית לחלק מן הקושי של ההורות המודרנית: היא מקשה על ההורים, בו בזמן שהיא מגדלת דור שלם של ילדים שנושאים את הקושי ההולך ומעמיק הזה איתם.

האמת היא שהורות לא מצטמצמת לדלת האמות של כל בית ומשפחה. מה שקורה בה הוא לא רק הפרי של השרשרת הבין-דורית שהרגליה מועברים מאם לבת ומאב לבן, אלא גם קשור הרבה במגמות חברתיות רוחביות. כשקשה למשפחה אחת, זה לא רק אצלה, כמו מחלות שקופצות מבית לבית, גם כאן זה מידבק, ובסופו של דבר יכול להפוך לסוג של מגפה.

 

יתכן שהמגפה כבר כאן...

כל זה מזמין התייחסות רחבה יותר ממה שיכולה לעשות משפחה עם ילדיה באופן פרטי. מלכתחילה הקירות העוטפים כל בית הם לא אטומים. דברים רבים מחלחלים בהם מן הצדדים: מודלים של חיקוי, רעיונות פסיכולוגים, הרגלים, דיונים ציבוריים בגן המשחקים, אקלים חברתי של תרבות, דימויים בסרטים וספרים, דיונים באמצעי תקשורת, קשיים של ילדים מסוימים ועוד. כולנו בעסק הזה, גם אלה שיש להם ילדים, וגם אלה שלא, גם אלה שילדיהם גדלו וגם אלה שהם כבר סבים וסבתות. כמו שכבר אמרתי – אם יש השקעה אחת שעשויה לברך את האנושות, הרי שהיא קשורה לטיפוח ההורות הטובה.

אבל מה אפשר לעשות בפועל?

דבר אחד לבטח לא – לא לקחת את הילדים מהוריהם. זה עשוי להישמע כמו פתרון טוב – אם ההורים לא מסתדרים, הבה ניתן את העבודה למקצוענים, נעשה את זה כמו שצריך, עם כל הידע וההבנה של המומחים, הרחק מידם המקלקלת של ההורים המבולבלים. אכן, יש כאן פיתוי גדול – אותו פיתוי שיש בכל הפתרונות הגורפים, שנוטים לתרגם קשיים של חיים לבעיות טכניות אליהן ניתן להתייחס באופן המוני, ממסדי ו"ללא מגע יד אדם". הפיתוי גדול והוא אחראי לכך שגם אם לא לוקחים בפועל את הילדים מהוריהם, זו מגמה שמגולמת בתפיסה המבקשת להמעיט את השהות שלהם בחברתם, ולוקחת יותר ויותר אחריות מן ההורים לטובת פרוטוקולים ציבוריים.
באופן הזה, אנו כציבור, גוזלים פעמיים. קודם כל את ההורים מילדיהם, שזקוקים להם באופן אישי ושונה מכל מה שיכול להציע ממסד ציבורי ואחר כך את הילדים מהוריהם, שזקוקים להם כדי להמשיך לגדול ולהתבגר.


למעשה, אם כבר, התשובה נמצאת בכיוון ההפוך – להחזיר את הילדים להוריהם ובו בזמן ליצור אקלים תרבותי שתומך בהם ובהורותם.

האקלים היום לא ממש תומך בהורים.


כמה דברים חברו כאן יחדיו: הפסיכולוגיזציה הגדולה שהעמידה את מודל ההורות הטובה, תוך כדי זה שהיא מטילה יותר ויותר אחריות עודפת (ואשמה) על ההורים ומשתקת את עוצמתם. עיסוק יתר של ההורים בעולמם הסימביוטי שגורם, בין היתר, לכך שהם מתחילים את ההורות בגיל מבוגר יחסית, לא תמיד בשל יותר. הממסדיות שפולשת יותר ויותר לתחום הפרט ולא מתירה הרבה רווח של טעות. אובדן האמונה של ההורה בעצמו ובמציאות רחבה ממנו, שהוא חלק מהלך רוח תרבותי שנעשה ציני וחומרני יותר. אמצעי התקשורת שמפזרים את תשומת הלב, ומונעים העמקה שנחוצה על מנת לעבור תהליכים של ריפוי וגדילה. והקושי שמביאים הילדים עצמם מתוך מפגשם עם היעדרות המבוגרים סביבם, קושי, שהם מעבירים זה לזה, תוך אימוץ דפוסים של אלימות, תלונתיות, ורודנות.


כל ההיבטים הללו הם היבטים חברתיים. הם בונים אקלים תרבותי שאין משפחה שלא טובלת בו. גם אם זוג הורים יבחר לגדל את ילדיו בבית, הרחק מכל אמצעי התקשורת, עדיין זה יחלחל ויגיע וישפיע, אם באופן ישיר, דרך מגע שבכל זאת מתקיים עם העולם. ואם באופנים נסתרים יותר, שלא תמיד אנו עומדים על כוחם. אם ההורה רוצה בכך או לא, זה חלק מן המציאות שהוא צריך להתמודד עמה כהורה – לא רק ילדיו, אלא גם ילדי השכנים. כולם מהווים חלק ממרקם אחד, ולוקחים חלק בבין אישי.


זה גם נותן פתח לתקווה – לא רק הקושי מתפשט, גם הבריאות. ומה שמשפחה בכל זאת יכולה לעשות בדלת אמותיה תוך שהיא פוגשת באופן יוצר וערני את השפעות האקלים התרבותי, עתיד לנדוד למשפחות אחרות ולברך גם אותן.

אבל בצד זה יש גם דברים שאפשר לעשות כחברה. דברים שיעזרו לחזק את השייכות של הילדים להוריהם, ולמצות את הברכה שבשייכות זו, למשל:

- לטפח תפיסת עולם חברתית המעודדת את קיומו של מרחב ביתי ואת השהות של הילדים בתוכו.

- להפנות משאבים כלכליים לטובת ההורים באופן שיאפשר להם להיות יותר עם ילדיהם. ובראש ובראשונה להגדיל את חופשת הלידה של האימהות ולצרף לכך את האבות. היום, תינוק שבגיל שנה לא נשלח למעון כבר נחשב כ"חינוך ביתי", אף על פי שרק לפני מספר עשרות שנים זה היה המובן מאיליו ואיש לא טרח לקרוא לזה "חינוך ביתי". במידת האפשר ילדים עד גיל שלוש ארבע צריכים לגדול בחברת הוריהם, והתרבות צריכה לעודד זאת, בצד זה שהיא מציעה פתרונות טובים לאלה שלא.

 

- ליצור מקומות מפגש איכותיים לכל סוגי החינוך הביתי. מרחבים קהילתיים שילדים יכולים לשהות בהם עם ילדיהם מעבר לגן השעשועים.

- לשנות את סוג השיח התרבותי שבו בזמן מעמיס על כתפי ההורים אחריות מיותרת ומונע מהם לקחת את האחריות שכן שייכת להם. חלק מזה קשור גם למה שקורה במסגרות החינוך – שלא פעם מהווה הרבה מסיבות המתח גם בבית – ומזמין לטפח את היחס שמתייחס אל הילדים כאנשים לכל דבר ולומד לסמוך עליהם. בתי הספר הם המרחבים הציבוריים העיקריים שהילדים יוצאים אליהם מחוץ לבית. ולמה שהם פוגשים כאן יש השפעה גדולה על כל היחס התרבותי לילדים.
- קבוצות למידה של הורים (מה שאני רואה בו את אחת מן הברכות הגדולות שיכולות לתמוך בהורות).

שם הכותב: דני לסרי
אודות הכותב: סופר ומחנך, מיסד זרם החינוך הדיאלוגי בארץ.
אימייל: [email protected]
כתובת אתר: לחץ כאן

שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

חיפוש במאמרים

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©