שתף

מסע אל המיסטיק רוז / עמית עידאם

25.04.09

"החוויה הזו היא כה מסתורית שאין דרך להתעלם ממנה, אפשרי וניתן לאחד לחוות אותה אך לא להסבירה, זו משמעות המילה מיסטיק עבורי, אתה יכול להכילה אך תרגיש מעט טיפש, אין מילה שתיקח משהו מהמיסטיק רוז, מיופי פריחתו, מריקודו, מתנועתו מרגע לרגע,

אין מילה אין מספר מילים שיוכלו ליצור תאור הולם של התופעה הזו.
תוצאת התהליך היא חווית התבוננות ממנה הקפיצה למצב עירנות  (Awareness) נהיה אפשרי ואף קל. "

אושו על המיסטיק רוז.
ב- 19 במרץ 1988 הודיע אושו לחניכיו באחד מכנסי הערב הקבועים בקומונה-אשרם דאז (היום זה נקרא Meditation Resort) אשר בפונה שבדרום הודו על מדיטציה חדשה. הולדתו של המיסטיק רוז. מדיטציה תרפיוטית, אחת מיני רבות שהמציא אושו כ- גשר אל לבבותיהם של חניכיו (הסניאסים) מארצות המערב ולכל מי שרוצה לחוות טרנספורמציה.


קבוצות המיסטיק רוז הראשונות החלו.
המיסטיק רוז נמשך 21 יום המתחלקים לשלושה שבועות.
בשבוע ראשון צוחקים, בשני בוכים-דגש על דמעות, בשלישי מתבוננים (הצופה שעל הגבעה). שלוש שעות מדיטציה בכל יום. השבוע השלישי נחשב לליבת המדיטציה המיוחדת הזו והשבועיים הראשונים של קטארזיס של סיפורים והתמודדויות מכל הסוגים הינם בעצם הכנה לקראתו.

אושו אמר שבשבועיים הראשונים מנערים את שכבות האבק של הצחוק והבכי והמסע של המיסטיק רוז יחתוך אותן כמו חרב, בנשיפה. אחרי הנשיפה נשאר העד (הצופה), מתבונן בכל, עטוף בשתיקה והלב נפתח. המדיטציה הזו היא אחת האהובות על אושו במיוחד. השכבה העליונה היא הצחוק ותחתיה פוגשים את העצב. החברה נטלה מאיתנו את האושר הטפשי, והצחוק חסר הסיבה, היא שלימדה אותך להיות אדם רציני, לא להיות ילד. להתיחס ברצינות לדברים, להיות חזק. ולא להתפרק .

יש המשווים אותה לפריצת הדרך שעשה גואנקה לויפאסנה לפני 2500 שנה.
בכי ודמעות הם כמו תרופה, לבכי יש תכונה מרפאת. כמה פעמים סיימתם רגע של בכי תמרורים עם דמעות ולאחריו הרגשתם פשוט מצויין.. הבכי מנקה מבפנים, זה בדוק.
הדמעות הינן תופעה מסתורית טוען אושו. אחת מהתופעות המרתקות ביותר בצורת החיים המשונה הזו שנקראת האדם.
כתופעה כימית בעלת השפעות פיזיולוגיות ופסיכולוגיות הצחוק והבכי משאירים אותך שפוי, למרות שזה די מוזר לחשוב על זה כך ובטח בעולם לא שפוי ואלים כמו זה.
מדענים כבר פרסמו מאמרים בנושאים האלו, תכונותיהן המרפאות של בכי וצחוק נחקרו וממשיכות להיחקר.
אושו היה משוכנע שהמדיטציה הזו תתפשט בעולם ותחולל טרנספורמציה באנשים ובעולם הישֵן הזה.

לעשות את המיסטיק רוז היתה החלטה ספונטנית מבחינתי, ידעתי שזה משהו אחר, ידעתי שיש פה התחייבות לשלושה שבועות, התלבטתי כמה דקות והחלטתי שאני קופץ לבריכה. בוא נראה מה עניינים. ביום הראשון , דניאל האנגלי, קיונג הקוריאנית ואני מתחברים והופכים חברים למסע בעיקר בשעות של אחרי המדיטציה.
בשבוע הצחוק אני מתבקש לצחוק מכלום, לנסות ולהניע בצורה מכנית את המנוע הקטן הזה שם בבטן.


בדרך בה אנו מכירים צחוק אז בדרך כלל הוא נובע מתוכנו, יש איזו סטואציה שמדליקה את המדורה לכדיי להבה. מי מאיתנו באמת ניסה להפעיל אותו כך סתם בלי סיבה. דניאל וקיונג מוצאים אחד השני כנושאים קורעים מצחוק ולא מפסיקים לגעגע אחד על השני במשך כל שלוש השעות.

אני מנסה לתפעל מדורה קטנה שמדי פעם חווה התלהטויות לכדי להבת צחוק בלתי נשלטת, טבעית וחסרת סיבה. כן, יש מצב של בית משוגעים לרגעים, חוסר אונים לפרקים. אני ממשיך להיכנע לסטואציה, מצליח לשלוט על המדורה הקטנה של הצחוק העדין הזה שמתבשל לו בבטן התחתונה.

אנשים סביבי מנסים לקרקר צחוק בכל מיני דרכים, הם מעיפים כריות, נעמדים ומנסים להצחיק בלי לדבר, צועקים יאאא—הוווו אפילו מספר פעמים....יאא—הווו היא קריאה מקובלת בזמן שבוע הצחוק..היא אמורה להצחיק.


הדבר המופלא שיש בצחוק כשהוא מתגלגל ממך באופן אותנטי ומפתיע זה שהוא מכניס אותך למצב של נו-מיינד לגמרי, אתה פשוט ברגע הנוכחי, ברגע זה המופלא, וכשאתה ברגע הזה אין הרי שום דבר אחר, אין דאגות, אין עננות, אין מחשבות כל המלים שרצות בראש משמיעות סאונד אבל חסרות משמעות. כשהמיינד מאבד שליטה לצחוק או לבכי אתה תינוק. אתה כאן. משהו מופלא עובר עליך, לא תדע לתת לו מלים.

אחד הימים בשבוע הצחוק היה מופלא במיוחד עבורי, קיבלתי כנפיים, יום של תעופה חושית, זה התחיל בשלוש שעות צחוק מטורף מחובר לנקודה לא ברורה בחלל, כמו קטר שאיבד שליטה ודוהר ללא ידוע אני זוכר את פניי קרועות לרווחה, תחושה של שגעון לכודה באישוניי, יכולתי להרגיש את זה. לעוף על זה. אותו יום התפתח כאחד הימים המדהימים שהיו לי לאחרונה בחיים, ככה בהפתעה, הייתי לעפיפון של אהבה בשדה של בודהא. הרגשתי את האנרגיה החיצונית שהתחברה אליי בדמותם של אנשים שונים.

צחוק מחבר אותך לעצמך, לאושר הנוכחי מתוך המרחב הפנימי. לאהבת החיים והרגע הזה.
לצחוק סתם כך ומכלום כפי שמתבקש בזמן המדיטציה זו משימה . אני אומר לכם. לא בלתי אפשרית אבל לא ממש פשוטה כמו שנדמה. השמיעה של הצחוק מתחדדת, אתה מתחיל לנתח אותו וממציא לו מעמדות. זה בולט כשמסתובבים מחוץ למדיטציה ופתאום כל צחוק שנתפס באוזן עובר פיענוח, השיפוטיות ממנה צריך להמנע אגב, טומנת מלכודות.
גם אם נדמה היה לי שאין לי בעיה עם צחוק גיליתי לא מעט פעמים את עצמי עומד מול קיר חלק, נופל על הראש מטאפורית, רוצה להקיא פיזית, רעידות ברגליים, כאבי ראש...

הרבה פעמים איני מצליח לצחוק רגעים ארוכים, משהו בפנים רוצה בכלל לבכות, הדינמיקה של עצמך עם עצמך בתוך שלוש השעות היומיות האלו מרתקת. אישית אני יכול לספר שנדמה לי שמצאתי את המקום הזה שממנו אפשר להתניע את הצחוק..אני חושב כי התרכזתי בעצמי, באופן אישי היה לי קשה עם נסיונות ההצחקה של חברי הקבוצה את עצמם ומצאתי את עצמי בתוך תוכי, נטול צורך חיצוני בקטעים או התנעות חיצוניות.


זהו רגע נדיר של התעלות,לפרטים קצת קשה לרדת כי החוויה המיסטיקית היא אישית לגמרי ואני מאמין שכל אחד עובר את המסע של עצמו, אין שני מסעות דומים.
המשך בשבוע הבא..

עמית עידאם

שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

חיפוש במאמרים

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©