שתף

אני לא מנהלת את הים / יפעה ונדרברג

10.02.19

בעודי יושבת ברכבת התחתית בברלין נוסעת נסיעה ארוכה מקצה אחד של העיר אל הקצה השני, ניצלתי את הזמן ועצמתי את עיניי למדיטציה. כשעליתי לרכבת התרוצצו לי בראש עשרות מחשבות, והייתה לי סחרחורת קלה. בחשש מסוים הרהרתי בעובדה שטלטלת הרכבת והתחנות הרבות בהן תעצור, קרוב לודאי יחמירו את הסחרחורת. אך הנה שוב התרחש הפלא (נכון, אחרי שנים רבות של תרגול): דקות קצרות של מדיטציה והראש החל להתרוקן ממחשבותיו, הגוף נרגע ואפילו הסחרחורת פרשה כנפיים ועפה לה (ממש כך) סוחבת איתה את החששות הקטנים והפחדים הגדולים המלווים את החיים.


ואז, דקות אחדות לאחר סגירת תריסי העפעפיים וההתכנסות פנימה, נפרש בתוכי ים כחול ירוק עמוק, אוקיינוס עצום ויפהפה של שקט. שאלתי את עצמי, מה יש בדימוי המופלא הזה של הים, שהוא כה מיטיב להרגיע לי את הגוף-נפש. חלקה הראשון של התשובה שהגיע היה היות הים פיסת טבע מרהיבה, ודרכו של הטבע להרגיע, לאזן ולרפא, במיוחד המים יודעים לעשות זאת. והחלק השני של התשובה היה: שאני לא מנהלת את הים. אותו - אלוהים מנהל. תודה; אני לא אחראית על בחירת צבעוניותם וצורותיהם של הדגים, לא מתעסקת מתי הים סוער ומתי נינוח, לא מנבאת צונאמי, לא ממליצה על נתיבים בטוחים לאניות, לא קובעת את הזמנים של הגאות והשפל, וכן הלאה.


חשבתי לעצמי, תודה אלוהים שאתה מוריד את הים מהכתפיים שלי. על הכתפיים האלה יש מספיק: דאגה לחתולי שנשארו לבד בדירה בתל אביב כשבן זוגי ואני פרחנו לזמן מה לברלין, אמנם בתי באה להאכילם וללטפם מדי יום, אך עדיין הם עצובים. מלבד החתולים, אני לוקחת על הכתפיים שלי הרבה יותר מדי פעמים את אושרן של בנותיי. כמו כן, את השתפרות מצבם הנפשי והארצי (וצמיחתם הרוחנית גם) של מטופלי. אני מוטרדת איך להפסיק את סבלם של כלל בעלי החיים בעולם, ואיך לגרום לאנשים לחדול סוף סוף ממנהגם האכזרי לאכול אותם. עוד אני לוקחת על עצמי את מצב החינוך הגרוע (למה לעזאזל לא מלמדים מדיטציה בבתי הספר?). ואני אף מוטרדת ממצבה המדיני של ארצי, מניהולה הכושל, ומתפללת שיקום מנהיג נבון ועניו שיאחז במושכות ויוביל אותה למקומות יותר טובים.


ואז אני עוברת לעולם. המצב הסביבתי האנוש, מה ניתן לעשות להפחית את הזיהום, איך אפשר להכניס לפעולה אנרגיות ירוקות במקום הנפט המחורבן חרף התנגדות כרישי הפטרודולרים. ויש עוד דברים שאני מנהלת: מחפשת משפחות חמות לכל הילדים הנזקקים באשר הם (אמא טרזה מחייכת אלי משמיים). מפסיקה את כל ההתעללויות בנשים. עושה מאמצים להדביר את העוני.


ובחזרה למיקרו – מוטלת עלי אחריות על המכונה שקיבלתי בעולם הזה, גופי, יוגה, הימנעות מאכילת עוגות יומיומית, זאת בהחלט עבודה. כמו כן עלי להזין את מצב הנפש הנכון ולחזק את כוח הרצון הנאלץ לעמוד איתן מול שליחיו הנאמנים של האגו שמפתים אותו בכל מיני פיתויים; כל זה כרוך במאמץ גדול. אני מזגזגת הלוך וחזור בין עצמי לאחרים, בין ארצי לעולם, ומשתדלת לנהלם כמיטב יכולתי. התוצאות לעתים משביעות רצון ולעתים מאכזבות. וכאשר הן מאכזבות, צריך להשקיע כפול.


ואז בא הים. האופק שלו, הגודל שלו, המרחבים הפרושים עד אין קץ. אני נרגעת, משתכנעת שהאחריות לא עלי, הדאגות נושרות. אני מבינה שאלוהים יושב בכיסא הנהג, בהחלט לא אני. אני הופכת להיות גל מבין ביליוני הגלים, גרגיר חול, נעה באשר תיקחני הרוח, אין לי שום ויכוח עם הרוח לגבי הכיוון הרצוי, לא דואגת לגרגירי החול האחרים ולא מחטטת בחייהם, פשוט אחת מהם, מרגישה את אלוהים מניע את הרוח המסיעה את גלי הים וגרגירי החול, שקטה.


ללא ספק לכולנו, ילידי התרבות המערבית, יש קושי לשחרר מדברים, להניח להם, אנחנו פריקים של שליטה. עניינים רבים הם בעינינו העניינים שלנו: האופי העצבני של הקופאית בסופר (למה היא לא יכולה להיות נחמדה?), הבית המכוער שנבנה בשכנות לביתם של החברים שלנו (למה לאנשים אין טעם?), ההתנהגות החצופה של בתה של האישה שקנתה בחנות הנעליים בזמן שאנחנו קנינו (למה האמא לא מחנכת אותה כמו שצריך?).


אך אלה אינם העניינים שלנו, אין לנו מושג מה באמת קורה שם; אולי הקופאית נפרדה מבעלה יום קודם? השכנים של החברים דווקא חושבים שביתם החדש הוא ארמון, ואצל הילדה הלא ממושמעת התגלה סרטן. הרי אין לנו ידיעה אמיתית על תמונת הדברים, כשם שאין לנו השפעה על מהלכם, וכאשר אנחנו מתעסקים בהם, אנרגיה יקרה שלנו מתבזבזת לחינם.


ישנה אף נטייה לקחת את הדברים באופן אישי, להפוך להיות חלק בסיפורים שאינם שלנו. רעיון טוב יהיה לערוך בירור עם עצמנו היכן יש לנו השפעה על מהלך הדברים והיכן לא, ובמקום שיש, לשקול להתערב. אם בחרנו שעצבנותה של הקופאית מהסופר היא עניינינו, אולי, על מנת להשפיע, כדאי לשלוח לעברה חיוך אוהד? האפקטיביות שלנו צריכה להיות קריטריון האם לפעול, כשם שהיא צריכה להשפיע כיצד לפעול. אז בכדי לכוון וליצור את המציאות כפי שנראה לנו שהיא אמורה להיות, קרי להיות אפקטיביים, מוטב להמיר את הביקורת והתלונות בעשייה. למשל לשלוף מהתיק איזה חפץ, מראה קטנה, נרתיק משקפיים, ולתת לילדה על מנת להסיח את דעתה מהדבר עליו היא מתעקשת שם בחנות הנעליים, זה יקל גם על אמה שבודאי כמהה להתייחסות אוהדת אל ילדתה המאתגרת.


יותר מדי אנו מתערבים לא רק בענייני זרים, אלא גם בחיי ילדינו, ממשיכים לחנך אותם מכוח האינרציה שנים לאחר שתפקידנו תם ונשלם. אחר כך באים הנכדים, שאף להם יש להורות את הדרך. שנים קודם אנחנו בטוחים מה על הורינו להיות ולא להיות – קרובים, חברים, תומכים, כאשר אולי תפקידם הוא אחר בכלל מתוקף הקארמה והשיעורים שעליהם ועלינו ללמוד בעולם הזה. לגבי חברינו, גם כן יש לנו דעות מגובשות, מה נכון ומה לא נכון להם לעשות.


ואת אלוהים בכלל אנו יכולים ללמד – איך האנושות אמורה להיות, איך ההיסטוריה, והעולם. חבל, חבל שהוא לא בא לכיתה בה אנו מלמדים, הכל היה יכול להיות כל כך יותר טוב.
ואז בא הים. ואני מבינה שאלוהים יושב בכיסא הנהג. ואני מקבלת שמה שקורה (למרות מה שהיה צריך ויכול לקרות אילו אני הייתי מובילה...), כל מה שקורה, גם המכוער, למעשה משקף אותי, ואני חלק בלתי נפרד ממנו. ואני משחררת, מניחה לדברים. חשה אחדות עם הדברים, חשה ענווה. גל, גרגיר.

שם הכותב: יפעה ונדנברג
אודות הכותב: אודות הכותב: מורה רוחנית, מנחת סדנאות ומטפלת המובילה תהליכי התפתחות ושינוי עם יחידים וקבוצות.
אימייל: [email protected]
כתובת אתר: לחץ כאן

שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

חיפוש במאמרים

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©