שתף

שמים נפשותיהם בכפינו / אדוה נאמן

22.02.15

קוראים יקרים,
ברצוני לשתף אתכם בסדרת מאמרים פרי עריכתי, בנוגע ליחסי הורים-ילדים והתמודדות עם מצבי משבר בבית ובחברת הילדים.
מניסיון רב-שנים של עבודה עם ילדים והוריהם התגבשה בי אמונה חזקה, כי התבוננות אמיצה אל הקורה בתוכנו, מובילה להבנה ההופכת משמעותית לטיפוח המסגרת המשפחתית לסוגיה השונים. מאחלת שהקריאה תביא עימה הנאה וגם הרהורים...

שמים נפשותיהם בכפנו

ילדינו באים אל חיינו מתוך רצון והתכוונות. אנו רואים בהם מתנה, פרי הבשלתם של יחסינו, אישור על יכולתנו להוליד, הוכחה לזכותנו להיות הורים.
אני רואה בצורך עמוק וראשוני זה, משהו הנושא בחובו מאפייניו של רעב, בו נעה תחושת הריקנות, ומתעצמת הכמיהה לשובע אחר. רעב זה, בא לו מרגוע בעת ההיריון. אלו הם ימים של אושר, רגעים של התרוממות רוח והתכנסות פנימה, חיבור זוגי מיוחד וקצר מועד, שהרי משמלאו ימיה של האישה, משתנה המשוואה. הקו האחד של המסע הזוגי נעלם, ובאורח פלא, נפרדות זו מזו הצלעות שאיחדה למעננו האהבה. הן מתרוממות, מתרחקות זו מזו, מולידות פינה שלא הייתה, ואוספות אליהן את הצלע השלישית המאשרת את הברית שכרתנו לנו.
אנו הופכים למשפחה. תינוק נולד, ועימו הקסם: הצלע הזו של ילדנו האהוב, נשמרת רכה בשנים, ונדרשות מאיתנו תעצומות נפש בכדי להגן עליה ועלינו, שלא נקרוס אל תוכה קהי זווית ויכולת, נמעך ונפורר, או חס ושלום נקבור אותה תחתינו.

במשולש הורים-ילדים אין שוויון בכוח. ילדים אינם מסוגלים להעניק לו יציבות, או "לחזק פינות", ואסור לנו לצפות מהם שיצילו זוגיות בעייתית או ירככו מצבי קיצון. הם מגיעים אליו כי אנחנו בחרנו להרחיב ולהתרחב בהם, להתקרב באמצעותם זה לזו, לתת לחיינו האישיים והזוגיים מהות נוספת. טעם. תקווה. זוהי תרומתם בצלע שהביאו עימם. אלא שהם, מגיל צעיר מאוד, באינטואיציות ראשוניות של הישרדות וחוכמת השבט, לוקחים אחריות על פנימיותו של המשולש, ומגדירים את מקומם ותפקידיהם בהתאם לקורה בו. ניווכח לגלות כי יש בהם זיקה חזקה למרקם המשפחתי, וכי הם רואים עצמם אחראים לתהליכים ותמורות שונות המתרחשות בתוך המשפחה גם כשאינם נדרשים לכך. חושיהם מחודדים והם ערניים לעוצמת הקול, האינטונציה, התכנים, האנרגיות ושפת הגוף כמובן. למרות יכולתם המוגבלת לפצח את הסיטואציה, הם נעים עם המצפן הקטן שקיבלו, בין מבוכה לבלבול ומגששים דרכם להצלת המשולש שלנו.

ברגעים כאלה, בהם אנחנו עסוקים בעוצמות הרגש שלנו, איננו פנויים להתבונן בהם, בחוכמתם ובתום הלב שהם מגייסים בכדי להקל על העימות, וכך, אנו מוצאים עצמנו בחוויה יומיומית שונה לחלוטין: נדמה לנו שילדינו אינם משתדלים דים לתרום לאווירה הטובה בבית, כמה פעמים אנו אומרים להם זאת? בדרכים שונות אנו מטילים עליהם אשמה על לא עוול בכפם, מצפים מהם למשהו שאינם יכולים לו. אנו תופסים אותם כמרבים להתלונן, מביעים אכזבות וכעס, תובעים את טובתם האישית, לא חוששים "לשבור את הכלים," פעמים רבות 'קשים' וכפויי טובה.

עצרו לרגע, שנו את נקודת המבט, שימו אותם במרכז, "היכנסו לנעליהם", והקשיבו לניגון האחר המתנגן לו מתחת לקולות הרמים. לא יאומן לראות איך הם מתייחסים לאותם המקומות בדיוק, ואותן החוויות שיש להם עימנו סביב שולחן האוכל, ברכב, בעת משחק, בזמן הכנת שיעורי הבית, מולנו בשיחה, איתנו בטיול, נאספים אלינו לחיבוק, נדחים, ננזפים...

התמונה משנה פניה, ממש כך: ילדים תופסים עצמם כגורם מספר אחד להשפעה על מצב הרוח בבית, על יחסי הזוגיות, יחס ההורים אליהם, הצלחות וכישלונות. הם חשים אחראים לתגובות והתנהגויות, גם כשאינן קשורות אליהם, ובדרך כלל לצד המחמיר. הם קוראים מצבים הרבה לפני שקראו ספר, ופוגשים עלילות סבוכות מאלה שמגישים להם סופרי הילדים.
צורך בלתי מודע למיקום ב"מפת ההשתייכות", יהא אשר יהא, מביא עימו התנסויות אין סופיות, וגם דריכות-תמידית מצידם: "אני ממקם עצמי, משמע יש לי מקום- משמע אני קיים."

כל סיטואציה הקורה לנו מזמינה פרשנויות, על אחת כמה וכמה- בבית ההורים: 'אני אשם', 'הכול בגללי,' 'אני כישלון', 'אף אחד לא מאמין בי', או לחילופין, 'הכול בזכותי,' 'אותי הכי אוהבים'. ברגע שניתנה פרשנות, מתעורר רגש: עצב, ייאוש, דחייה, כעס, שנאה, שמחה, או בטחון.
הרגשות הינם אבני הדרך, כבדות-המשא והקשות כל כך לסילוק. משעה שהונחו שם וטבעו עצמן בתדמיתו של הילד, הן הפכו שלו. כך נבנה ערכו העצמי של הילד, וזוכרים? כל זה קורה מתחת לקולות הרמים...


דמו לעצמכם מערה גדולה שבמרכזה עומד ילדכם, ליבו- קתרוס, ותובנות יורדות אליו, ופורטות על מיתריו. בתחילה הצלילים בודדים, תלושים, תועים סביבם, מחפשים מטרה. הדיהם ארוכים מחייהם, זמן שתיקה ארוך ביניהם, אך עם השנים, יתחברו ויהפכו מקשה אחת שקשה להתירה.
במקום פרטי ובודד זה, בונה הילד את זהותו העצמית, מגדיר את מקומו במשפחה ונותן לעצמו "ציונים." איננו יודעים מתי ובעקבות מה בדיוק זה קורה, כי לנצח יעמוד שם לבדו, אך עלינו להזכיר לעצמנו כל הזמן, כי החוט הקושר את העולם של מעלה עם ה"מערה" נתון בידנו.
אנחנו אחראים לקיומו ולאיכותו, והוא תמצית חיבורנו הבלתי האמצעי אליו. מחשבותיו, רגשותיו והפרשנויות למיניהן, לקוחות מחייו המשותפים עימנו, מן המילים הנאמרות ומאלה שלא, משפתם של הלב והגוף. חובתנו להעניק לו את היכולת לבנות עצמו בתוך מערכת ערכים שיאפשרו טיפוחה של נפש בריאה.

בתנ"ך נאמר: " וָאֶרְאֶה כִּי-אֵינְךָ מוֹשִׁיעַ, וָאָשִׂימָה נַפְשִׁי בְכַפִּי וָאֶעְבְּרָה אֶל-בְּנֵי עַמּוֹן (שופטים יב ג).
עניינו של הניב שנולד מהקשרו של הפסוק, הינו נאמנות וסיכון חיים בעבור אלה שאינם מסוגלים להיוושע בכוחות עצמם.
ואילו אצלנו, אם נעמיק עוד את הרעד נגלה שילדינו באים אל העולם חסרי כל אך עתירי אמונה. עובדה, הם מניחים נפשותיהם בכפותינו, מוסרים בידינו חייהם, ומעצימים עבורנו משמעותה של מסירות הנפש.
אנו ארוגים זה בזה, ואין מתיר.
מתוך ההסתכנות - גדלה הזהירות ומולידה בנו את האומץ להישיר מבט פנימה, ולגדלם מתוך השלמה עם המגבלות שלנו ושלהם, עם היכולת וחסרונהּ, עם זיכרון הרעב האחר שתקף אותנו לפני בואם.

"למה התכוונת?.."
הנושא הראשון בסדרה יופיע במאמר הבא. הוא יתייחס להערות שליליות אישיות הנאמרות בתוך הבית וגם לאלה הנזרקות לחלל האוויר, ללא נמענים, לכאורה.
נלמד איך משפיעות הערות שליליות על האווירה הכללית בבית ועל כל אחד מיושביו.
נבדוק באיזה אופן משרתת ההערה את אומרהּ ומהו הרווח האישי שיש לו ממנה.
מתי הוא חורג מגבולותיה וגולש להרס.
נברר כיצד ניתן לייצר מודעות גבוהה דווקא במקומות הכי נמוכים שלנו.
ניקח עימנו הביתה שאלה אחת להתבוננות פנימה עם עצמנו, ועם בני המשפחה.
נצא ביחד ובאומץ אל הדרך.
שלכם,
אדוה נאמן - מוזמנים לדף הפייסבוק שלי המופיע בהמשך...
 
שם הכותב: אדוה נאמן
אודות הכותב: מלווה הורים בהתמודדות והעצמה בשגרה ובעת מצבי משבר בבית ובחברת הילדים. מנחת קבוצות, מוסמכת לחינוך למיניות בריאה.
אימייל: [email protected]

כתובת אתר: לחץ כאן

שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

חיפוש במאמרים

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©