שתף

נכון בפשטות / סטיבן פולדר

28.06.15

את ההרהורים האלה אני כותב מאנאהיים קליפורניה, מיריד המסחר הגדול ביותר של תעשיית מוצרי הבריאות האמריקאיים, Expo-West. זוהי הילולה עצומת ממדים של קרוב ל-10000 דוכנים, כולם עטים עליך, מסבירים, מלעיטים בטעימות ממוצריהם. זה ענק. לא ניתן להקיף את הכול. אני הייתי שם על מנת להרצות על עשבי מרפא מן המסורת היוונית-ערבית. עם זאת חלק ניכר מן הזמן ביליתי בשוטטות, כשאני לוחך עשבים כפרה: טעמתי מעדנים אורגניים מכל קצוות העולם, לגמתי צוף מפרות אקזוטיים, כרסמתי מאכלים "אסורים" העשויים כולם, לאמיתו של דבר, מפולי סויה, וכאשר הייתי מותש לחלוטין קיבלתי מנות של מעוררים צמחיים. כושר ההמצאה יוצא מגדר הרגיל. יש שם אנשים מסורים לרוב, המאמינים באמת ובתמים במה שהם עושים. אבל זה מעורר שאלות כלשהן: האם הבריאות ואיכות הקיום שלנו ושל כדור הארץ תלויים במה שאנו קונים? או במה שאיננו קונים? אין כל בעיה בבחירה מושכלת יותר של מה שאנו מחליטים לאכול, מה שאנו מחליטים לקנות ומה שאנו מביאים עמנו הביתה. יש באמת תועלת לבריאות ולסביבה בבחירת מזון אורגאני, בריא ופחות מעובד, באכילת פחות מוצרים מן החי, ובהחזקת ארון תרופות המכיל יותר תרופות טבעיות ובטוחות מאשר שיקויים אקזוטיים ורעילים. אבל יש צורך בבחינה קפדנית יותר של מה אנו עושים בחיינו, מה משנה ומה חשוב.


הנטייה אינסטינקטיבית שלנו למלא את חיינו בעוד ועוד נראית כבריחה מפני חוסר הסיפוק הקיומי הבסיסי. היא מוליכה לקנייה כתגובה אוטומאטית, הזוכה לעידוד כזה ממכלול השיח החברתי, שרובנו איננו יכולים לדמות דרך אחרת לעשיית דברים. אנו משוכנעים שאילו היו בידינו המכונית/דירה/חופשה/מחשב החדשים האלה, היינו מאושרים. והם אכן יכולים להסב לנו אושר, אבל זאת רק לזמן קצר, כי האושר מצוי בהוויה (being), לא בקניין (having). אנחנו הוויות אנושיות (human-beings = יצורי אנוש), לא קניינים אנושיים (human-havings). ולעתים תכופות מדי, כאשר הקניין מאבד מקסמו, אנו נותרים בדיכאון.


בדרך אל האושר האמיתי מועיל (אם כי לא מהותי) להיות פשוטים יותר. לא להיות מוצפים, קבורים לחלוטין, בדברים שצברנו. אלה יכולים להיות קניינים פיסיים הנערמים אל על, ואנו מוצאים את עצמנו עסוקים בהם בלי הרף, והם יכולים להיות גם קניינים רוחניים – רעיונות, נאמנויות, השקפות עולם, ומידה מרובה של מהומה מנטאלית. עלינו להרפות מעט, לא להיאחז בדברים על מנת להרגיש שאנו חיים במלואנו. כשם שאמר אחד מחכמי הזן: "מדוע עלי להרפות? כי הכול מצטבר בערימות!". ביסודו של דבר זוהי הרפיה מן הציפייה שהעולם יהיה הספק שלנו, הרפיה מן הצורך לשלוט בכל, להרחיב עוד ועוד את קניינינו. כת נוצרית מסורתית יצרה שיר המבטא זאת:
מתת היא להיות פשוט, מתת היא להיות בן חורין;
מתת היא לרדת אל המקום שבו עלינו להיות;
וכאשר נמצא עצמנו במקום הנכון באמת,
יהיה זה בעמק האהבה והעונג.


הואיל ותרבות המערב הפכה באופן עמוק לתרבות של צריכה, יתכן שיהיה עלינו ללכת נגד הזרם. יש אמירה רווחת: "רק דג מת צף עם כיוון המים". האם עלינו להסתובב ולשחות נגד הגאות? כיצד?


אחת האפשריות הטובות ביותר שנהגתה הייתה זו של מהטמה גנדי: הוא לימד חיי קהילה שהיו בבסיסם אקולוגיים, מלאי שמחה וכבוד. באמצעות הסמל של גלגל הטוויה הידני שנשא עמו לכל מקום, הוא לימד שהשמחה באה כאשר אתה משקם את יחסיך עם הדברים הבסיסיים ביותר בחיים על ידי הפעלתם או עשייתם במו ידיך. אין פרוש הדבר שעליך לטוות את חוטי הכותנה שלך כמו בהודו הכפרית. אך לפחות תוכל לבשל את מזונך בעקביות מחומרי גלם פשוטים וטבעיים של גרגרים וירקות. תוכל לאפות את לחמך במו ידיך. תוכל לגדל את מזונך כאשר בידיך פיסת קרקע הקטנה ביותר או כמה אדניות, ותוכל ללמוד לטפל בעצמך בצמחי מרפא ולגדל אותם בגינתך או בעציצים שבביתך. אנו מוצאים כי בעשותנו כך אנו מייסדים זיקה ממשית עם אותם עיקרי חיים מהותיים שנזנחו. אנו מביאים יותר חדווה ורווחה אל חיינו, ואנו נוכחים כי המתיחות מתפוגגת באינטימיות המחודשת שיצרנו עם חיינו. במשך שנים רבות נהגתי לאפות לחם השכם בבוקר, וזו הייתה אחת ההתנסויות המשמחות ביותר במשך היום – תנועת הגוף, ניחוח החיטה, קונצרט הציפורים מבחוץ אל מול דממת הבוקר.


אבל קיימת גם הרפיה עמוקה יותר שיש בה עזר רב במסענו הרוחני. גם כאן, בצמיחתנו הרוחנית, אנו מוצאים עצמנו לעתים קרובות במצב נפשי לא נינוח של צריכה, קניין ורווח – עוד סוף-שבוע, עוד קורס, עוד מורה, עוד ספר, עוד פרקטיקה..... אף אחד מאלה אינו מספק את השלווה והחדווה העמוקה יותר של פשוט להיות ושל להיות בפשטות. עלינו להרפות מן הצורך לחוות דברים מסוימים, מן הציפייה שהדרך או המורה אמורים לספק לנו תוצאות מסוימות, או מן הצורך לשלוט בתוצרים, מן ההרגל של שיפוט וביקורת. כאשר אנו מרפים במישור זה העמוק יותר, אנו יכולים להתנסות בהקלה גדולה – שמלכתחילה כל העסק הזה לא היה נחוץ. שכל כולו לא היה אלא מחסור של עצמי תובעני ו"מתבגר". כאשר אנו מרפים מהקולות הללו שבתוכנו התובעים שליטה ותוצרים, אנו יכולים למצוא שחדווה עמוקה בהרבה מתגנבת אלינו בעת שמבטנו היה מוסט. סיפוק ממשי, שבתחילה חמק מאתנו. כשם שאמר פעם רמאנה מהרשי: נוסע ברכבת אינו צריך להמשיך לשאת את מזוודתו. הוא יכול להניח אותה ולאפשר לרכבת לשאת גם אותו וגם את המטען. הבה ניתן לחיים לשאת אותנו ואת מטעננו. בדרך הטבע המסע יוביל אותנו אל "עמק האהבה והעונג".

שם הכותב: סטיבן פולדר
אודות הכותב: המייסד והמורה הישראלי הבכיר של עמותת תובנה. מתרגל מדיטצית ויפאסנה משנת 1975. סטיבן הוא מדען שהקדיש את חייו לבחינה של רוחניות וריפוי פנימיים וחיצוניים: התמחותו היא בתחום צמחי המרפא , פרסם 12 ספרים אקדמיים והוא מנחה קורסים של מדיטציה ודהרמה ברחבי הארץ. סטיבן דוגל בשימוש בדהרמה לקידום שלווה בחברה. הוא ממייסדי ומחברי ההנהלה של שביל זהב, עמותה לקידום אי אלימות, חמלה ושלום בחברה. כמו כן, הוא חבר בהנהלה של אזרחים למען הסביבה.
אימייל: [email protected]
כתובת אתר: לחץ כאן

שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

חיפוש במאמרים

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©