שתף

פרק ב' - מה באמת קורה כאן? / סטיבן פולדר

19.04.15

לפרק א' לחץ כאן...

 

ישנה סוטה שדנה בנושא באופן מאד ממוקד. נאמר בה כי כאשר אתה מבטא השקפה כלשהיא, יש חשיבות גדולה לכך שאתה מציין כי 'זוהי רק השקפה'. בכך אתה שומר ומגן על האמת. כאשר אתה נותן ביטוי לדעה כלשהיא מתוך מודעות: "זה משהו ששמעתי, משהו שהסכמתי לו, שנראה לי מתקבל על הדעת" ונמנע מלומר: "זה כך"; "זה נכון"; "זוהי עובדה", אתה לוקח אחריות על הבחירה שלך לאמץ דעה מסויימת. זוהי הגנה על האמת, אך זוהי עדין איננה התעוררות אל האמת. ישנו רובד אחר לחלוטין, מעבר לכנות, מעבר לאותנטיות – התעוררות אל האמת, שמתחילה בעמדה של הגנה על האמת וממשיכה בתהליך ארוך ועמוק הרבה יותר של חקירה.


חלקה השני של הסוטה עוסק ברובד זה ומתייחס לאשליות ולמחשבות השווא שלנו ביחס לעצמנו – כאשר אנו אומרים "אני יודע/רואה/מבין משהו" – מיהו זה שיודע? מהו המקור לידיעה? כאשר הידיעה נובעת מנוכחות ערה, נטולת אשליות, מתוך בהירות וחכמה, מעמדה שאין בה אינטרס אישי, שאין בה דחייה, השתוקקות או היצמדות, ממקום שהוא מאד טהור, אז מדובר בהתעוררות אל האמת. דרך הדהרמה היא דרך שמתחילה בכבוד לאמת, ממשיכה בערנות מתמדת לאמת ומובילה בסופו של דבר להתעוררות אל האמת. בהתאם לכך נאמר בסוטה, "הדהרמה היא חמקמקה, מעודנת, עמוקה, מעבר למושגים ולרעיונות, קשה לתפיסה. ברוגע ובשלווה אנו רואים אותה. ואנו תופסים את האמת המוחלטת בגוף שלנו, וחודרים אליה בחכמה". תיאור זה של הדהרמה חוזר שוב ושוב לאורך הסוטה. יש בו שתי מילות מפתח הראויות לתשומת לב.

 

ראשית, ההבנה של האמת בגוף שלנו, בניגוד להבנה הנרכשת באמצעות חשיפה למושגים ולרעיונות, אשר מבטאים מעצם טיבם קולות מוטלים בספק שמגיעים ממקור חיצוני. ההתעוררות לאמת מושגת מתוך נוכחות בלתי אמצעית בגופנו, עולה מתוך תאי הגוף, הרקמות, המקומות העמוקים ביותר. שנית, המילה "חודרים", שמציינת כניסה עמוקה פנימה. תרגול הדהרמה אינו תרגול אינטלקטואלי. בתרגול הפורמאלי, אנו מנסים להרפות ממושגים ומרעיונות, ממחשבות שמנסות לארגן את מה שעלינו לעשות, או את מה שאנו בפועל עושים, ופשוט לשבת, לנשום, להתבונן במה שקורה. מהות הדהרמה היא לחדור אל ההוויה שלנו ולדעת אותה.


כך, עם אנרגיה של אותנטיות, עם כבוד לאמת ועניין כנה במה שאמיתי, אנו מתחילים להתבונן לעומק בתרגול שלנו ובחיים שלנו. בתהליך מעמיק של חקירה, השאלה 'מה אני באמת יודע'? או 'מה באמת קורה כאן?' חוזרת ועולה, שוב ושוב, עד שאיכשהו, כל מגדל הקלפים מתמוטט. השאלה עצמה, אם אנו באמת נשארים איתה, מתחילה לערער את כל המבנים שבנינו, את התמונה שארגנו בראשנו לגבי 'איך דברים עובדים'. אלו הן שאלות קשות, אך אם ממשיכים לשאול אותן, הכל עובר איכשהוא דה-קונסטרוקציה והמבנים התודעתיים שאוחזים בנו מתחילים לאבד מכוחם. זוהי חקירה שחותכת דרך כל האמונות והקונספציות שלנו.


אין הכוונה שנחזור כל הזמן על השאלה בצורתה המילולית, אם כי יש זרמים בתרגול הבודהיסטי שעושים זאת. למשל, בזן הקוראני קיים תרגול כזה בדיוק – אתה נכנס למנזר ושואל 'מה זה? מה זה?' ופשוט ממשיך לשאול. על כך יש סיפור מאד מוכר, שמרבים לצטט, למרות שלא ברור אם הוא באמת קרה. מסופר על מורה זן ורינפוצ'ה טיבטי שנתנו שיחת דהרמה באמריקה. מורה הזן החזיק בידו תפוז. התרגול שלו היה חקירה באמצעות חזרה על השאלה 'מה זה? מה זה?' וכך הוא הניף את התפוז בידו ושאל שוב ושוב 'מה זה? מה זה?' הרינפוצ'ה לא השיב. מורה הזן שב ושאל 'מה זה? מה זה?' הרינפוצ'ה לא הגיב, עד שלבסוף פנה אל המתורגמן שלו, אשר פנה אל מורה הזן ושאל אותו במידה של השתוממות: 'באמת לא ראית אף פעם תפוז?'

הכוונה כאן אינה לחזור מילולית על השאלה, כמו על מנטרה, אלא לפתח איכות מתמשכת של חקירה, של מודעות רעננה למה שקורה ברגע זה. מעניין לשים לב שבדהרמה עצם התחושה בדבר קיומה של אישיות מתוארת כאמונה. אנחנו לא באמת מישהו, אלא אנחנו האמונה שאנחנו מישהו. אנחנו לא באמת האדם שאנחנו חושבים שאנחנו, אנחנו רק האמונה שאנחנו האדם הזה. בהתנהגות שלי, אני פועל מתוך האמונה שאני סטיבן. זוהי דרך מעניינת להסתכל על עצמנו, באופן שחותך דרך תחושת המוצקות שבלהיות מישהו, מישהו שאנחנו מאמינים שהוא אני. כשאנחנו מתבוננים לעומק באמונה זו, לאט לאט היא מתפרקת לרסיסים.


האמונה המוצקה הזו, שאני מי שאני חושב שאני, מביאה איתה בהכרח סבל וכאב לחיינו. אנחנו מחזיקים באופן קבוע מגוון של אמונות ביחס לעצמנו, כמו: אני לא יכול לעשות את זה, אני לא טוב בזה. אני בדיכאון. אני ביקורתי, שיפוטי. או אני נהדר, או פעם הייתי נהדר. או אני צעיר, או זקן. אוסף של אינסוף תמונות. אלו הן כל המסכות, התוויות והתיאורים שאנו מייחסים לעצמנו. האמונות הללו נוגעות ברבדים העמוקים ביותר של האופן שבו אנו תופסים את העולם ואת עצמנו ביחס אליו: אני כאן והעולם שם. העולם הוא כפי שאני רואה אותו. יש עובדות בעולם. זוהי עובדה. זה לא פשוט לעצור ולשאול בכנות 'מה באמת קורה כאן?' להתחיל להטיל ספק באמונות היסודיות ביותר שעליהן בנינו את חיינו ולבדוק אותן מחדש. זוהי דרך שמצריכה אומץ. זה עשוי להיראות כביכול כאילו קל יותר לחפש אחר נוחות – במקום למצוא עכשיו את המקום האותנטי, אולי פשוט אדליק טלוויזיה או אשתה בירה, כמו שאחרים עושים, או כמו שהתרגלתי לעשות. את השאלות, הספק, החיפוש אחר אמת, אשאיר לבודהא...


אכן, חקירה אותנטית, מתמדת, של החוויה המיידית, תובעת מאיתנו אומץ וכוחות. אך אם נצליח בהדרגה להרגיש יותר ויותר בבית, יותר ויותר נינוחים, באקלים זה של חקירה, נגלה כי החיים שלנו הופכים הרבה יותר מעניינים. כשאנחנו משתחררים מאמונות כובלות ומדפוסי חשיבה אוטומטיים, משהו בתוכנו מתחזק. אנו מוצאים את עצמנו מסוגלים יותר ויותר לראות את החיים כפי שהם, ללא מחיצות ואשליות. אנו כבר לא קבורים תחת ערימה של אמונות, הנחות, תגובות אוטומטיות וקולות של אנשים אחרים, אשר למעשה מחלישים אותנו. כך שהחקירה עצמה מעצימה ומחזקת אותנו, מזינה את המשך התהליך באנרגיה ובעניין, נותנת את האש להמשיך.

המשך בפרק ג'...


שם הכותב: סטיבן פולדר
אודות הכותב: המייסד והמורה הישראלי הבכיר של עמותת תובנה. מתרגל מדיטצית ויפאסנה משנת 1975. סטיבן הוא מדען שהקדיש את חייו לבחינה של רוחניות וריפוי פנימיים וחיצוניים: התמחותו היא בתחום צמחי המרפא , פרסם 12 ספרים אקדמיים והוא מנחה קורסים של מדיטציה ודהרמה ברחבי הארץ. סטיבן דוגל בשימוש בדהרמה לקידום שלווה בחברה. הוא ממייסדי ומחברי ההנהלה של שביל זהב, עמותה לקידום אי אלימות, חמלה ושלום בחברה. כמו כן, הוא חבר בהנהלה של אזרחים למען הסביבה.
אימייל: [email protected]
כתובת אתר: לחץ כאן

שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

חיפוש במאמרים

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©