שתף

בעלי חיים / יפעה ונדנברג

23.07.17

המאמר מוקדש בהערכה ובאהבה לפעילים למען זכויות בעלי החיים.
נתבקשתי לכתוב מאמר על בעלי חיים. וואו, איזה רעיון מקסים חשבתי, ובעיקר הרגשתי, הלא הם אהבת חיי. ואז נוכחתי שאני לא מתיישבת כל כך מהר לכתוב, ושאלתי את עצמי מדוע אני דוחה את העניין. התשובה היתה מטען הכאב העצום שאני חשה בכל פעם שאני מהרהרת בבעלי החי. הם מושא אהבה ענקית, אך מהולה בכאב בלתי נסבל.


למה אהבה, זה הכי ברור בעולם. כי הם תמימים ותמים, ישירים, לעולם אינם בעלי סטנדרד כפול, מה שרואים זה מה שמקבלים, נקיים ממניפולציות, אין צביעות, הם לגמרי בלתי אמצעיים. אהבה - כי הם מתוקים ויפים ומרעיפים חום וחיבה, ומצחיקים. הם הטבע בכבודו ובעצמו, הטבע היקר שאנו כאנשים מערביים התרחקנו ממנו. חתול בבית, כלב, חזיר או כל חיית מחמד אחרת, הינם פיסת טבע אותנטית, ומהווים מענה עמוק לכיסופינו האינסופיים אל הטבע שאיבדנו מגע עמו, שאיבדנו אותו, שאיבד אותנו, ובכך הפרנו את האיזון וההרמוניה בחיינו, והלכנו לאיבוד.

ומדוע כשאני חושבת על חיות מתעורר כאב בלתי נסבל? כי אנחנו בני האדם פגענו ופוגעים בחיות באופן אכזרי וזוועתי זה אלפי שנים, ועל מסת העוולות והחטאים הענקית הזאת, אני לא יודעת כיצד אי פעם נוכל לכפר. מיליוני ימי כיפורים לא יטהרו אותנו ולא ימחו את הדם מכפות ידינו. האטימות והכיעור האנושיים מגיעים לשיאם המפחיד ביחס אל בעלי החיים. רשימת הפשעים היא אינסופית. הסופר יצחק בשביס זינגר אמר שלבעלי החיים העולם הוא יום יום טרבלינקה. אנשים סבורים שזו זכותם לרצוח מיליארדי חיות בשנה. על מנת לאכול את בשרן הטעים, להתחמם ולהתגנדר בפרוותיהם היפהפיות. לכלוא אותן בכלובים קטנים במעבדות ולבצע בהן ניסויים בשם המדע המפוקפק. להשתמש בהן לשעשועים פסיכופטיים כמו קרבות כלבים או תרנגולים, להכניס לזירה שוורים חסרי הגנה ולהתעלל בהם לעיניי קהל מריע.


לכתוב על בעלי חיים זה לכתוב על סבל שלא יתואר במילים. הנה העיניים שלי כבר דומעות, ואנרגיית החיים זולגת ממני החוצה. למה למה למה הסבל הזה. איך יתכן שלא מפסיקים אותו. מדוע מאפשרים לגברות מטופשות לעטות לגופן עור ושיער לא שלהן שנגזלו באכזריות מחיות. איך ייתכן הדבר, שזה חוקי, שהנסיך הבריטי הרי (האידיוט) העניק לאחיו הנסיך וויליאם (האידיוט השני) מתנה ליום הולדתו ציפורים על מנת לירות בהן לשם שעשוע. למה אנשים אטומים לא חדלים לאכול בשר? הנה, זה המקום שאני מתחילה לגדף. זאת הסיבה שדחיתי את כתיבת המאמר על חיות - הסבל שלהן הוא הסבל שלי, הלב מתחיל לדהור, בא לי לזעוק, לבכות; אני נוגעת בחוסר האונים שלי, באזלת ידי; איך אוכל להושיע את המוני החתולים שמסתובבים בחוץ חסרי בית, איך אוכל להציל את הפרות והחזירים והתרנגולות שאנשים שוחטים ולאחר מכן זוללים. המעט שאני עושה למענם כמו להאכיל חתולים חסרי בית, לתמוך במאכילים אחרים, להימנע מאכילת חיות מתות, תרומות לעמותות וכו' הוא הרבה פחות מטיפה בים. התחושה הדומיננטית היא דווקא מה שאני לא עושה, מה אין בכוחי לעשות, חוסר האונים הוא נוראי. אני לא מסוגלת להסתכל בעיניים החומות העמוקות היפות של הפרות, לא יכולה להירדם בלילה כשאני חושבת על התנאים המחרידים בהם מוחזקים החזירים לפני שחיטתם. רגשות אשם שקשה לשאת.


ראיתם פעם חבורת סוסים פראיים דוהרת בגבעות? רעמת שיערם מתבדרת ברוח, הם יפים כל כך. ראיתם פעם כוריאוגרפיה יותר מושלמת משל להקת ציפורים נעות בתנועות ריקודיות בשמים? ראיתם זאבה מלמדת את גוריה ליילל ולהשמיע קריאות בשפת הזאבים? חיות בטבע הן סמל החופש, רוח חופש מופלאה מאין כמוה נושבת מהן. לקנא. לעומת זאת חיות המובלות לטבח, ואלה שהתעללו בהן במעבדות, משדרות את ההיפך מחירות – הן מושפלות ומפוחדות. עבדות, כאשר האדונים הם בני האדם נטולי הרחמים, החיה הכי אכזרית שקיימת.

אוכלי הבשר, הקרניסטים, מאשימים את הטבעונים בקיצוניות. הטבעונים טוענים בתגובה שהקיצונים הם דווקא הקרניסטים, כי הם אלה שעושים את המעשה הקיצוני לשחוט מישהו ולאכול את בשרו כאשר קיים שפע אפשרויות תזונתיות אחרות. והמעשה לא פחות קיצוני אם אינך שוחט במו ידיך ומשלם למישהו אחר שיעשה זאת בשבילך. הטבעונים טוענים שאינך יכול לקרוא לעצמך אוהב חיות אם אתה אוכל אותן. לא מעט מאוכלי הבשר טוענים שהם אוהבים חיות, ואף מגדלים ומטפחים אותן בבתיהם. האמת היא שעל מנת לאהוב חיות ובו זמנית לאכול אותן, אדם חייב להיות בהכחשה, בנתק. לטאטא מתחת לשטיח את העובדות, את המציאות. ביקור אחד בבית מטבחיים היה מנער אוהב/אוכל חיות ומאלצו לחדול מלהכחיש. אנשים נאחזים בנהנתנות ובתאוותנות בחוזקה ומוכנים להקריב את בעלי החי כדי לקיימן, והם מוכנים להקריב גם את המוסר והמצפון, ובוחרים לחיות בשכחה ובעצימת עיניים. זו אינה בדיוק הנוסחה לחיי מודעות תבוניים, בוודאי שלא חומלים; זאת קארמה רעה, וכבר נאמר שהאכזריות היותר גרועה משל המבצעים, היא זו של אלה שעומדים מן הצד ושותקים.


אלברט איינשטיין, שהתנזר מאכילת בשר, אמר, שעד שהאנושות לא תחדל ממנהגה לאכול חיות, היא לא תפתור את בעיותיה. העיסוק בנושא בעלי חיים משמעו נגיעה בשיא היופי ובשיא הכאב. ולא רציתי. אני שואפת להיפרד בחיי מכמה שיותר דרמה; חותרת לאיזון ולשקט. אז איך חיים באיזון ובשקט עם ידיעת סבלם המחריד של בעלי החיים? אין לכך תשובה. יחד עם זאת, נכון לעשות את העבודה הנפשית/רוחנית בכדי להגיע אל השקט. כאשר ממירים את מצב התודעה של הזדהות עם הדרמה בתודעת השקט, הנוכחות מתעצמת, ההשפעה גדלה והאפקטיביות גוברת; מתוך כך, נתיב ההתבוננות הפנימית וההליכה אל השקט מומלץ במיוחד לעוסקים במלאכת הקודש של הגנה על בעלי החיים וזכויותיהם ושינוי החוקים לטובתם, מכיוון שלוחמי אור אלה זקוקים לתמיכה, טיפוח וחיזוק משאביהם הפנימיים בהיותם ניצבים בחזית מול אותם אנשים שסבל בעלי החי אינו נוגע בהם, ליבם סגור ורוחם אכזרית.


לעתים אני שומעת את התהייה הכעוסה, למה אלוהים מאפשר את הסבל הזה. כמו כן אני שומעת את הקביעה שאין אלוהים, כי אם היה, לא היה מניח לזה לקרות, כשם שבוודאי לא היה מאפשר את השואה. אהה, אלוהים הוא הכתובת. כמה נוח. אז זהו, שלא, האחריות על הנעשה בכוכב זה מוטלת עלינו. בני אדם הם אלה שיצרו את השואה, והם אלה שגורמים את שואת בעלי החיים. יש או אין אלוהים, האם הוא מרושע או רחום, לא רלוונטי, הנחת ההתייחסות האחראית היא שבידינו לשנות את מהלך העניינים, ומה שעל סדר היום שלו, נשאיר לו.


האינדיאנים נהגו לומר שכאשר בעלי החיים ייעלמו מכדור הארץ, גם אנו ניעלם. ובעלי החיים אכן נעלמים, זן אחרי זן הם נכחדים. והם השכנים שלנו, דיירים כאן, חולקים עימנו את האדמה, האוויר והמים. הם השותפים שלנו, לא הנתינים, אין הם חיים על מנת לספק את צרכינו. הם קרויים בעלי חיים, כלומר יש להם בעלות על החיים, על חייהם, בדיוק כפי שלנו יש על חיינו.


מכל הגורמים המזהמים את כדור הארץ, ידוע היום באופן חד משמעי וללא עוררין, שהגורם המזהם המכריע והחמור ביותר, הוא משקי בעלי החי. משקי בעלי החי, הלא הם בתי הגידול של כמויות הבשר האסטרונומיות שהמין האנושי הזללן צורך, הפכו לאיום מוחשי וקרוב להמשך קיומו של כדור הארץ, לא פחות מכך, ומדובר בטווח של עשרות שנים, לא מאות. כלומר הסכנה ממש בפתח. ואף על פי כן, בני האדם לא פועלים באופן נמרץ לשנות מצב עגום זה. הסיבה לכך היא, כתמיד, שיש מי שנהנה מכך כלכלית, וירידת צריכת הבשר תכה בהכנסותיו; לעזאזל הסבל, לעזאזל עתיד כדור הארץ, מה שקובע הוא הכסף, הרבה כסף, כמה שיותר כסף. אכן, זו בהחלט התנהלות של מאפייה, חשיבה קרימינלית, גישה עבריינית. אבל אנשים לא זזים, לא פועלים לשנות מצב זה. חוששים לוותר על ליטרת הבשר- תרתי משמע - שלהם, לא יסכימו שמישהו יוציא להם מהצלחת את הסטייק המדמם, כי הסטייק הזה נחשב בעיניהם כסמל לסגנון חיים, לרמת חיים, להנאות החיים; זה החופש שלהם, גורסים אוכלי הבשר, זכות הבחירה להחליט מה יכניסו לגופם ומה לא. הנאות החיים - כמה שהם טועים, הסטייק הזה הוא במובהק כל הדברים שאינם חיים ואינם חופש. הסטייק הזה הוא מוות, מוות בייסורים. הוא כליאה נוראה ותנאי שבי מחרידים. כיום לבעלי החיים, ובעתיד – ההכחשות לא יועילו - לבני האדם. בדיוק לשם מובילים הנהנתנים והלובי האימתני של מגדלי הבשר יחדיו. כי אם הפלנטה תוסיף להזדהם בקצב הנוכחי, לא ירחק היום והיא לא תוכל עוד להיות הבית הנוח והמפונק לו התרגל המין האנושי, ואז, כנבואת האינדיאנים, היא תהפוך לכלא שתנאיו נוראים והמוות בו הוא בייסורים גדולים. 

אנו קרובים לנקודת האל חזור. יש הטוענים שאנו מאד קרובים. אך עדיין קיימים סיכויים שהמצב הפיך. אם היינו מטפחים את קו המחשבה שבעלי החיים ואנחנו קשורים זה בזה, אם היינו תופסים ורואים אותם מתוך נקודת מבט של ענווה והזדהות עם כאבם ולא מתוך אדנות, אם היינו מבינים שהם נשמות אלוהיות כשם שאנו כאלה, שגורלן הוא גורלנו, אם היינו פותחים את הלב, היינו יכולים להציל אותם, את כדור הארץ ואת עצמנו.

שם הכותב: יפעה ונדנברג
אודות הכותב: מורה רוחנית, מנחת סדנאות ומטפלת המובילה תהליכי התפתחות ושינוי עם יחידים וקבוצות.
אימייל: [email protected]
כתובת אתר: לחץ כאן

שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
14/03/15 21:41
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

חיפוש במאמרים

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©