שתף

עולם של עבדות / דני לסרי

04.02.18

היא לא מסדרת את הבית. כעת היא חיה בבית לא מסודר. וכל פעם מחדש כשהיא פוגשת את הבלגן בביתה היא חשה שהוא משקף לה את אוזלת ידה. הבית מדכא אותה.

נכון, יכול להיות שגם לא נעים לחיות בבית לא מסודר, אבל זה לא זה. זה מה שהבית הלא מסודר אומר לגביה כאימא, כאישה, כבעלת בית.

השכנים וההורים שלה לא צריכים לבקר בביתה בשביל זה, הם כבר נמצאים אתה בראשה. וכל פעם שהיא רואה את הבית באי סידורו הם אומרים "איזה בית לא מסודר, איזו מן אישה היא זו שאחראית לבית הזה?".

כל זה כמובן גוזל ממנה המון אנרגיה ומעורר התנגדות רבה. היא לא יודעת את זה אולי אבל נפשה שואפת חירות. בגלל זה היא מדוכאת.

מה משמעות המילה "מדוכאת"? רק נפש אוהדת חירות יכולה להיות מדוכאת. הדיכאון הוא תמיד לא רק שם לעובדה שמשהו כבד רובץ על הנפש ומדכא אותה, אלא גם שם לחירותה של הנפש, היזכרות שלה בעצמה, קריאה שלה, תשוקה שלה, רצון שלה.

מה היא רוצה, הנפש? למה היא מייחלת יותר מכל? מה היא רוצה משורש קדמוניותה? מה הוא רצונה העתיק, זהותה הממשית?
כמובן, היא רוצה להיות היא במלוא תפארתה, וללא כבלים כלל. היא רוצה להשתחרר מן המאבקים הבלתי פוסקים בהם היא נאלצת לשחק דמויות הרדופות על ידי אינטרסים ורגשי אשמה ואחיזות. היא רוצה להיות היא עצמה, מבטאת רצונה, לא סיפור.
וברגע שהיא אפילו קצת קשובה לרצון זה שלה, המתמיד להיות שם כל עוד היא חיה, היא חשה מדוכאת על ידי אותם חלקים בנפשה שלא מאפשרים לה את זה.

היא רוצה הביתה. זה מה שהיא רוצה. לא אל חיק הסיפור ולא אל חיק הבית המסודר, שהוא גלות. היא רוצה אל הבית הממשי שלה. אל הממשות שלה.

ומי מפריע לה בכך? מי מפריע לה להיות כל מה שהיא? מי מפריע לה את חדוות היזכרות עצמה המרעננת? מי מסתיר ממנה את ידיעת חירותה?

כמובן, אותם חלקים שבה אשר נשאבו אל תוך העולם הסמלי ונעשו מזוהים עמו לגמרי. עבודת האלילים שלה גוזלת את חיוניותה.

מה היא עבודת אלילים? הרי זו עבודת הדימויים. זהו התהליך שאף על פי שלכאורה נעשה ברמה הסמלית, ברמה הממשית הוא מסיע אנרגיה מן הממשות אל המציאות הסמלית. מעולם המפגש, לעולם ההשוואה. מעולם התנועה וההתחוללות, למאבקי כוח מקפיאים.

כל זה גוזל ממנה המון אנרגיה, וההתנגדות אפילו יותר. היא מתנגדת לכל אותם חלקים בנפשה שמצווים עליה לסדר את הבית מתוך ה"צריך לסדר" של העולם הסמלי. אבל ההתנגדות שלה במקרה הזה אינה פותרת את הבעיה, להפך היא סוחפת וקושרת אותה עמוק יותר אל תוך העולם הסמלי. זהו טבעה של ההתנגדות. כבר לא מדובר בכלל בבית, אלא מדובר בהתמודדות שלה עם הדימוי של הלא יוצלחית, שבנוסף לכל גם עייפה כל הזמן. התמודדות שעיקרה הוא התגובה לדימוי הזה בניסיון ליצר דימוי נגד, כל מיני: "מי אמר שבית צריך להיות מסודר" ו"זה בית שאנשים חיים בו" ו"יש סדר עדיפויות בחיים" ו"יש בתים פחות מסודרים מזה" ו"מחר אסדר" שמסחררים אותה אל תוך העולם הסמלי ובאמת לא עוזרים דבר.

כי העובדה הפשוטה היא שהבית מדכא אותה. נכון, לא הבית, לא ממשותו של הבית, אלא הבית כתירוץ להלקאה העצמית הבלתי פוסקת שלה. הבית כשיעבוד. הבית כמחזור הוראות השב ומורה לה למחוק את עצמה. אין זה הבית הממשי שמשעבד אותה, לא צרכיו לניקיון ולסידור וכל זה. לא הבית הממשי, אלא הבית האידיאלי, הבית של רעיונותיה, הבית כפי שירשה אותה מאמה וסבתה.

אכן, בעולם של עבדות, אפילו בית יכול להפוך לרודן. אבל שגוזל ממנה את האנרגיה שלה הוא לא הבית הממשי, אלא העולם הסמלי שמנקז את החיוניות שלה. היא הייתה מסוגלת לנקות ולסדר עשרים בתים כאלה בלי להרגיש עייפה אם החיוניות שלה לא הייתה נגזלת. אם זה כל מה שזה היה – ניקוי בית. אבל באמת אין זה ניקוי בית, זו עבדות.

היא הייתה מסוגלת לנקות עשרים בתים בלי להתעייף. אבל מה שהיא עושה כשהיא מנקה את ביתה או לא מנקה אותו (וזה אותו הדבר), זה אקט סמלי. היא לא מסדרת בית, אלא היא עושה עצמה אימא ראויה, אישה טובה, בעלת בית חרוצה. הנה מה שהיא עושה. ובעצם לזה היא מתנגדת. מתנגדת לאליל שרודה בה. רק שזה לא עוזר לה. להפך, התנגדותה רק קושרת אותה יותר.

כשהיא מנקה את הבית היא לא מנקה את הבית, היא עסוקה בזיכוי עצמה, בהוכחת חפותה. היא "מנקה את הבית". היא לא מנקה את הבית, היא עסוקה בתפעול הסמל שלה, הדמות שהיא מגלמת, והדבר הזה, שהיא חושבת שהיא עושה לטובתה היא לא עושה לטובתה. היא עושה לטובת הרודן. לכן, בעצם, היא לא מנקה את הבית, היא מוציאה לפועל את עבדותה. והנפש, בצדק מתקוממת, לא מוכנה לכך. אבל היא מתחכמת לנפש ומוצאת דרך להשתיקה.

היא לא מנקה את הבית, היא עסוקה בהשתקת הנפש, בהתעלמות מקריאתה, בעשיית הדברים שצריך לעשות באופן הגיוני: הרי בסך הכל מדובר בניקוי בית, כולם עושים את זה, מה, היא לא מסוגלת לעשות את זה? מה היא עושה מכל דבר עניין גדול כל כך? כולם עושים את זה. הנפש שונאת את "כולם עושים את זה".

אם לא תיזהר היא עתידה לשנוא גם את "כולם" בלי ה"עושים את זה". למעשה זה כבר קורה לה, כי כאשר היא מסדרת את הבית ובעלה מסתכל על הטלוויזיה בטענה שהוא רק חזר מן העבודה והוא עייף היא חשה קורבן. וכשילדיה ממשיכים במשחקי המחשב שלהם ולא נעתרים לקריאתה היא בכלל מרגישה קורבן. היא שונאת את כולם.

האם היא באמת עייפה? האם היא באמת זקוקה לעזרתם? אולי היא בכלל לא, אבל מרגיז אותה שהם לא עוזרים. מרגיז אותה שהם לא מרגישים שהבית לא מסודר, שזה לא מפריע להם כמו שזה מפריע לה, שהם רק נהנים מן החופש, ורק אותה זה מטריד.
היא מתלוננת. כולה תלונה. מרגיז אותה שהם לא מרגישים גם כן את האילוץ הזה שהיא מרגישה. שהם מרשים לעצמם לחיות את חייהם בחופש כאילו העולם הוא חופש בשעה שהיא מרגישה כל כך כבולה.

מדוע החופש שלהם מרגיז אותה? לא כי היא זקוקה לעזרה המעשית שלהם. היא יכולה להסתדר מצוין בלעדיהם, ואולי אפילו יותר טוב. אבל היא חייבת שגם הם ירגישו את הלחץ שהיא מרגישה. החופש שלהם מגרה את כל בלוטת עבדותה.

וכך, מבלי שהיא בכלל מודעת לזה, מה שהיא רוצה לעשות זה להעביר להם את עבדותה. היא קוראת לזה חינוך. היא לא יודעת שבאופן לא מודע היא סוכנת של עולם העבדות, ומהיותה סוכנת כזו מקודדת בה הוראה להדביק את כל מי שהיא רק יכולה בעבדות. זו המורשת שלה. זה מה שיש לה לתת לילדיה ונכדיה שיבואו אחריה, את הידיעה שהעולם הוא עבדות. זו מורשתה.

היא רוצה מהם דברים, היא רוצה שיעבדו גם, אבל לא כי היא באמת צריכה את העזרה שלהם. היא פשוט לא סובלת את זה שהיא עובדת והם לא. היא לא סובלת את זה שהיא חשה בכלא, מוקפת על ידי כל אותם "צריכים", והם בכלל לא מודעים ל"צריכים" האלה. היא מרגישה חובה שהם גם ירגישו את ה"צריכים" האלה, שידברו בשפה שלה, שירגישו את אזיקי הכלא.

אבל למה בעצם? מדוע החופש שלהם כל כך מרגיז אותה? מדוע היא מרגישה את הצורך שילמדו שכך הוא העולם – עבדות? האם זה רק מדאגה שלא יסתדרו בחיים, שיתבלבלו חס וחלילה ויחשבו שבאמת העולם הוא חופש בשעה שהוא עבדות, ודבר זה עשוי לפגוע בהם? האם מזה היא מפחדת שלא יסתדרו אחר כך בחיים, אם לא ישכילו להפנים את עובדת העבדות? האם היא דואגת להם? האם כל זה היא עושה מאהבה אליהם?

לא, היא מרגישה עכשיו שזה יותר מזה, שבעל כורחה היא עסוקה בלהעביר להם את מורשת העבדות שלה. החופש שלהם מרגיז אותה לא כי הוא פוגע בהם או עתיד לפגוע בהם, אומללים שכמותם, אלא כי הוא מגרה בה את ידיעת עבדותה. איך הם מרשים לעצמם את מה שהיא לא מעיזה להרשות לעצמה!? לא די שהבית רודה בה עכשיו גם הם עם החופש שלהם רודים בה.

הם, בעלה וילדיה, מצד שני, כמובן חשים שהיא מפעילה עליהם את כוח האינטרסים שלה, ומגיבים בהתנגדות. אם היא הייתה באמת צריכה עזרה, הם היו אולי נענים לה. אבל הם מרגישים שהיא מבקשת יותר מזה, שהיא רוצה להשתלט על נפשם, שהיא רוצה שהם ירגישו כפופים למרות שגם היא כפופה לה.

היא אפילו אומרת להם את זה: "אני רוצה שתרגישו חובה לסדר ולא שאצטרך להגיד לכם כל פעם". היא רוצה שהם יהיו קשובים לא רק למה שהם רוצים, ולא רק למה שהיא רוצה אלא למה ש"צריך", למרות האליל. היא רוצה שהם ירגישו את עול השעבוד מעצמם. שיסדרו את הבית לא כי היא ביקשה, אלא כי ירגישו שכך צריך.

לא מספיק שהבית רודה בה, עכשיו גם הם רודים בה. זה מובן, הם רודים בה כי היא משווה את עצמה אליהם, חשה קורבן, מקופחת, מי שתמיד מנצלים אותה, מי שנאלצת כל חייה לעשות דברים שהיא לא רוצה לעשות, דמות עלובה, קורבנית, לא אהובה. הם רודים בה, אבל בעצם, וכמובן, זו היא שרודה בעצמה. ולצורך זה היא משתמשת בכל מה שעומד לרשותה, כולל דמותם החופשית של ילדיה.

וזה מוזר, ופרדוכסלי, אבל אנחנו מורישים את מסורת העבדות בדיוק בגלל החירות. שוב, אין משמעות לעבדות ללא חירות, אבל זה יותר מזה. אנחנו רוצים שכולם יהיו בכלא שלנו, כי אם הם לא הם מזכירים לנו יותר מדי את העובדה שאנו בכלא, וידיעה זו, היא בעצמה הופכת להיות לעוד סוג של כלא.

אנחנו רוצים להיות משוחררים לפחות מידיעה זו. טוב לנו שכולם יהיו אתנו בכלא, וכך לא נרגיש מקופחים ביחס לאחרים. נהייה לפחות משוחררים מן השוט הזה המראה לנו עד כמה אנו לא משוחררים ביחס לאחרים.

אפשר לתמוה מדוע לאדם שממילא נמצא בכלא הידיעה שהוא בכלא הופכת לקריטית ומדכאת כל כך, האם היא לא עוד אחד מכבליו ותו לא? כן, אבל מכיוון שמדובר בכלא סמלי, הבנוי מחומר הידיעה, ומכיוון שגדולה תשוקתה של הנפש אל החירות, ידיעת הכלא היא דיכוי גדול. דווקא בגלל החירות.

כי במקום הזה, כמו בכל עבודת האלילים, כשהנפש פוגשת עצמה כלואה, במקום שתראה בזה הזמנה להשתחרר, היא רואה בזה אות שכך יאה לה, שזהו סדר העולם הטבעי, וגם אם לא, אז לפחות במה שנוגע לה, זה מה שמגיע לה, והיא יורדת על ברכיה, ומוסרת עוד אנרגיה לידיעה סמלית זו, המשאירה אותה כבולה.

הנה, משום כך היא מרגישה צורך להעביר את מסורת העבדות לילדיה, לנכדיה, לכל מי שסביבה, וכולם עושים זאת לכולם, ובונים תרבות של עבדות לתפארת.

עולם של עבדות מניח עולם של מחסור ומכונן אותו ככזה. העבדות והמחסור הם צמד רעים המגבים זה את זה. רואים את זה באינספור תרגולות חיים – מציאות תרבותית שמנסה באופן עמוק ויסודי לייצר הדמיה של מצור ומחסור ללא קשר למציאות. זה גם "תאכל את כל מה שבצלחת יש ילדים רעבים בהודו" וגם ההרגל לשמור את הדובדבן לסוף, וגם עוד כל מיני, שהעיקרון המנחה אותם הוא להתנהג לא בהתאם למה שיש, אלא כאילו שהיש איננו.

אפילו הרהבתנות לשמה, מקבלת את כוחה ומשמעותה, כתגובת נגד לתרבות המחסור, ואגב כך, היא לא מבטלת את המחסור, היא משמרת את המסרים הסמויים שבו. היש עבור הרהבתן הוא לא סתם יש, הוא היש שאין לאחרים. הוא היש שאין לאדם עצמו. שהוא לא מרשה שיהיה לו, ועל כן הוא רק בעליו.

ויש הבדל בין התנהגות המתואמת עם הנסיבות, התנהגות בריאה, ממשית, רלוונטית, לבין התנהגות שמבוססת על הנחת מחסור, ותחושת דחק, שאינה מציאותית. יש הבדל בין להתכונן באמת ליום הבא כשצריך, להתכונן לחורף וכן הלאה, לבין תפיסת עולם שאומרת שתמיד ובכל תנאי צריך לחיות כאילו יש חורף. כביכול אם נגן על עצמנו עכשיו, אם נתרגל לחיות במחסור, אם נקטין את ציפיותינו, גם לא נתאכזב, ולא נתפס בלתי מוכנים כשהמחסור באמת יגיע. זו לא התנהגות הגיונית – זו צורת הוויה.

זו תפיסת עולם שקובעת שאחרים צריכים גם לסבול. זה הדבר האמיתי שרוצים לחלק הצדקנים. לא את השפע, שיהיה מגיע לכולם, אלא את הסבל, שמגיע לכולם. מה שמעסיק אותם אינו איך לחלק את השפע באופן שווה בין כולם, (שזו הבעיה שעליה הם מצהירים), אלא איך לחלק את העוני בין כולם, שזה מקור לתחושת הצדק שלהם – כולם צריכים לסבול במידה שווה.

אנא, ראו שזה כך, הלוואי שזה מה שהיה מעסיק אותם, חלוקת השפע באופן הוגן. זה עניין חיובי לעסוק בו, הוא מקדם, מפתח, מביא טוב. הלוואי שזה היה העניין: להביא חופש לכמה שיותר אנשים, למשל. אבל בדרך כלל זה לא, מי שיש לו ואפילו מעט, אינו עסוק במה שיש לאחרים, ואפילו יש להם יותר. רק מי שאין לו, שזה מה שמעניין אותו, מה שאין לו, גם עסוק בשכפול המחסור עבור אחרים.

וכך, גם אם הם לא מודעים לכך, מה שהם מנסים לעשות הוא להוריש את תחושת המחסור והעבדות שהיא חלק בלתי מנפרד ממנה, הלאה. בגלל זה הם מתלוננים כל הזמן. הם לא היו מתלוננים אם היה מדובר בחלוקה שווה של שפע, מן הצד החיובי שלו. כי במה שנוגע לשפע, גם קצת הוא הרבה. גם קצת הוא חיוב עקרוני. ואין קושי עם זה שלאחר יש יותר. אבל הוא אינו רואה את החיוב. הוא רואה את מה שעדיין אין, את מה שלא מגיע, ועל הדבר הזה הוא מתרעם. הנה, במה שנוגע לסבל, אין פשרות: כולם צריכים לסבול במידה שווה.

הנה מה שמטריד אותם, לא כיצד לחלק את העושר, אלא כיצד לחלק את העוני. לא מה שרוצים, אלא מה שלא רוצים. והעקשנות שלכולם מגיע לסבול במידה שווה. אין בזה שום חוכמה, ובחשבון אחרון זה לא עושה טוב לאף אחד.

שם הכותב: דני לסרי
אודות הכותב:
סופר ומחנך, מיסד זרם החינוך הדיאלוגי בארץ.
אימייל: [email protected]
כתובת אתר: לחץ כאן

שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

חיפוש במאמרים

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©