שתף

אישי: מבחנים / דני לסרי

25.04.09

המועקה:

הודיעו שיש מבחן, ודבר זה כמעט נשכח ממני; אך אחר הצהרים אני חוזר הביתה ולבי כבד. לוקח לי זמן עד שאני נזכר. כן, מוטב שאתכונן, אבל בינתיים החברה קוראים לי למשחק כדורגל, ואחר כך יש כבר ארוחת ערב וטלוויזיה, ואיזה סיפור שרציתי לכתוב, והדברים נעשים כתמול שלשום, אך משוח עליהם כעין דוק של מועקה, שהולך ומצטבר מצד אחד והולך ונדחק בידי ההתנגדות מצד שני: "אני ממילא יודע את החומר", וגם: "כשיגיע המבחן כבר אפברק משהו, אני טוב בזה". מצד שני: "בכל זאת, מה זה היה התאריך הזה ששכחתי? ומה לגבי הנוסחה ההיא?" ופתאום אני בטוח שאני לא יודע שום דבר. בכל זאת, כבר לילה, מחר…

החרדה: רגעים מספר לפני המבחן, הדפים הללו שנראים למרחוק, ההתרגשות המידבקת של החברים מסביב, דבריו האחרונים של המורה ושאריות מן ההפסקה "בטוח שהיא תשאל את זה", אבל אני, הרי דווקא את זה לא ידעתי, "נו נו, תגיד מהר, אז מה התשובה, אם היא תשאל". רגע לפני קבלת הדף לחבר בצד: "תגיד מה היה התאריך של…". המורה בקול רם: "להפסיק דיבורים". עכשיו אני נזכר, שכחתי בכלל ללמוד את הפרק ההוא, ייאוש.

הדיכאון: אחרי תקופה של שכחה, פתאום מחלקים את המבחנים בחזרה. הכל אפשרי, גם הציון 90, אבל גם משהו אחר. על פני הדף הכחול נראה בברור הציון האדום, 67, וגם הערות שלאורך המבחן, מעין V על חלק מן הסעיפים וX על חלק אחר, או חצי V וההסבר של המורה. אני מחבר מהר לראות אם החישוב של המורה היה נכון, כן היה יכול להיות פחות, מצד שני היה יכול להיות יותר, האחרים קיבלו יותר. דיכאון, אני לא יכול להשתחרר מן המחשבה שאני כשלון.

היצירה: אני דווקא אמור להיות תלמיד טוב ב-… אבל אני כשלון. איכשהו זו הוכחה לדבר שתמיד ידעתי. מזג האוויר קודרני, אני נדחק אל תוך עצמי, בכל זאת אני לא התלמיד הזה, ה67- הזה. הרי זה מגוחך, כל האנשים הללו וכל המחשבות שלהם עלי. אף אחד לא מכיר אותי באמת. בבית אין מפלט, התכוונתי לעשות שיעורי בית, אבל המבחן שנשלף מן התרמיל לא יכול להסתיר את הצבע האדום. אין שום חשק להכין שעורי בית, תחת זאת אני מתחיל לכתוב סיפור, אט אט אני נרגע, גיבוריי מתעוררים לחיים, אני מתמסר כולי, כמעט כמעשה התאבדות בתוך היצירה הזו, היא כל מה שנותר לי, ההוכחה האחת למי אני באמת.

השחרור: כעת אני מסוגל להרים את הראש, לחייך אל עצמי, בוודאי שזה לא אני, הציון הזה, בוודאי שזה לא אני, המחשבות של המורה עליי, המחשבות של החברים, הרי אני משוחרר מכל זה, וקריאת חדווה עולה מחזי.

פעמים רבות כל כך נעתי במעגל הזה: מועקה, חרדה, דיכאון, יצירה, שחרור. אבל אני יודע שיש כאלה שנתקעים בשלב של הדיכאון.
המעגל שלהם נשאר: מועקה, חרדה, דיכאון, מועקה, חרדה…

יש לי הרושם שהתרבות ככלל הולכת ונתקעת בשלב הזה, שעיקר מהותו, הוא תחושת חוסר האונים. קראתי על זה – אנשים הולכים ונעשים מדוכאים, האימפוטנטיות הולכת ומתפשטת למרות המתירנות המינית.

דני לסרי:

סופר, מחנך, הוגה דעות, יזם וניהל את בית ספר מיתר שבקיבוץ בית אורן, חבר צוות באקדמיה הדיאלוגית וב"מקום ללימודי חינוך", ספריו עוסקים בפילוסופיה וחינוך.

שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

חיפוש במאמרים

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©