שתף

התבוננות: מבחנים / דני לסרי

25.04.09

פעם עשיתי מעשה שהיה ראוי אולי להכניסני לכלא בשלו.

הייתי עסוק במחקר ארוך על מפגשים בין מחנכים לילדים, ילדי גן, והחלטתי לעשות את הניסוי הפשוט הבא: ביקשתי את אחד המבוגרים לשבת ולצייר ליד ילדה שציירה גם היא, ובכל פעם שהילדה תשאל אותו מה דעתו על ציורה שיגיד שהציור לא יפה. זה הכל. אני ישבתי וצילמתי ובמשך עשרים דקות נגלה לעיני מחזה מכאיב, שמכיוון שכבר קרה, אני חושב שראוי להביאו לידיעת הציבור.

תחילה הייתה הילדה מופתעת. ניכר בה, שהיא אינה מעכלת את מה שקורה לה, היא המשיכה לצייר, אבל שלוותה פגה. היא התחילה לפזול לכיוון המבוגר ועד מהרה שאלה שוב "זה יפה?", ולמשמע התגובה החוזרת החלה לצייר בקווים גסים יותר, מסתירה בידה את ציורה ולבסוף, אמרה: "הציור לא יצא לי", קשקשה עליו בעיפרון, זרקה אותו לפח ולקחה דף אחר. כעת ציירה מהר יותר, ידה מסתירה את ציורה. היא ציירה דבר שאותו הכירה, משהו מאוד מתובנת, היא אפילו לא העיזה לשאול. "אני אתן לך את הציור במתנה," היא אמרה. זו הייתה דרך מתוחכמת לגרום למבוגר להגיד שהציור יפה, שהרי זו מתנה, אבל תגובתו של המבוגר גרמה לה לקמט את הציור ולקחת דף חדש. הציור השלישי נעשה תוך דקה ומיד קימטה אותו: "אוף, לא יצא לי". וכך קרה גם לדף הבא ולזה שאחריו, כל אחד מהם צויר מהר יותר, מוסתר יותר, ואף אחד מהם לא הגיע לסיום מלא. זו הייתה ילדה עקשנית במיוחד, אבל לאחר רבע שעה ושבעה ציורים, קמה, עזבה את המקום ולא חזרה לצייר כל אותו יום. אחרי זה ניסינו לעשות פעולה משקמת, והדבר לא היה פשוט.

מה שקרה הוא פשוט מאוד ומורכב מאוד. יכולתי לזהות בהתנהגותה סימנים רבים שהכרתי כמאפיינים ילדים אחרים ולאו דווקא בציור: למשל, ראיתי את התנהגות ההסתרה הטיפוסית, או הציור בתבניות, או ההתבדרות של התנועות והקושי להתרכז בדבר אחד, את הפזילה לצדדים. את כל אלה ראיתי בעבר, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את כולם נוצרים יחדיו מול עיניי. יכולתי לראות כיצד מערכת הביטחון העצמי מתמוטטת, כיצד החרדה אוחזת בילדה והיא מאבדת את היכולת לתפקד. בכל זאת, היה זה מוזר לגלות, שכל זה קרה מתגובה מלאכותית של מבוגר, שבסך הכל אמר על ציורה שאינו יפה, זה הכל. התנהגותה הזכירה לי התנהגות אחרת עליה מספר צ'ואנג טסה:

"סוסים חיים ביבשה, אוכלים עשב ושותים מים. כשהם שבעי רצון, הם מחככים צווארם זה בזה. כשהם רוגזים הם מפנים את אחוריהם ובועטים. עד לכאן מגיעה חכמתם של הסוסים. אך אם תשים עליהם רתמה ורסן ותצמיד לוחיות דמויות ירח על מצחם, או אז ידעו לפזול לצדדים, לנער את הרתמה, לנגוס ברסן וללעוס את המושכות. כך לומדים הסוסים לנהוג כגנבים. זהו פשעו של פו-לאו (מאלף סוסים)."

אחרי זה חשבתי, היה זה מפגש חד פעמי של ילד עם מבוגר, ובכל זאת הוא השפיע רבות. ומה אם הייתה זו סדרה של מפגשים כאלה בתחומים שונים? האם הילדה הייתה יכולה לשרוד? האם במוקדם או במאוחר לא היינו צריכים לקחת אותה לטיפול? כשסיפרתי את כל זה למורים וגננות, רובם הביעו זעזוע על עצם הניסוי, כבר הודיתי שזו הייתה טעות, אבל אפשר היה לחשוב מתגובתם שזהו מקרה חריג בנוף החינוכי, אני ידעתי שלא כך הוא. מדי שנה בשנה מקבלים מאות אלפי תלמידים מבחנים עם ציונים, שמשמעותם היא ברורה מאוד: "מה שאתה עושה אינו מוצלח". ואחרי זה אנחנו, בהיתממות רבה, תמהים מדוע הם לא אוהבים מתמטיקה. אני רואה כאן השפעה עמוקה הרבה יותר מאי אהבת מתמטיקה או תחום לימוד אחר, אני רואה את הקריסה של הביטחון העצמי, את דימוי הכישלון, את הפגיעה בתפקוד, את אובדן היוזמה, תחושת חוסר האונים, הפסיביות, ההיתלות בנתיבי צייתנות, את המעשה האכזרי החוזר ונשנה של דיכוי.

זהו פשעם של מאלפי בני אדם.

דני לסרי:

סופר, מחנך, הוגה דעות, יזם וניהל את בית ספר מיתר שבקיבוץ בית אורן, חבר צוות באקדמיה הדיאלוגית וב"מקום ללימודי חינוך", ספריו עוסקים בפילוסופיה וחינוך.

שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

חיפוש במאמרים

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©