שתף

הצד האפל של העוצמה / דני לסרי

08.10.17

במקום אחד בעולם מוציאים את הכופר שהקהילה מצאה אותו אשם אל מחוץ למרחב הכפר ושם צובאים עליו אנשים ללא הרף ומטיחים בו עלבונות וקללות עד שהוא מת ללא שפגעו בו גופנית. החיים נשאבו ממנו רק מכוח כוונתם של הפוגעים בו.

באחד מן הניסויים המפורסמים בפסיכולוגיה מחקרית נתבקשו נבדקים לחוות דעה לגבי אורכו של קו מצויר שנמצא במרחק - האם גדול הוא או קטן משני קווים אחרים. התשובה הייתה ברורה לעין כל ויחד עם זאת כמעט כל הנבדקים נתנו תשובה לא נכונה. הבעיה לא הייתה קוצר ראיה. כל אחד מן הנבדקים האמורים הוכנס לחברת עשרה משתפי פעולה אשר הביעו דעתם שמקל א' גדול ממקל ב' אף שהדבר היה הפוך. מעטים היו הנבדקים שעמדו בלחץ הקבוצתי ואמרו את דעתם האמיתית. יתר על כן, כבר לא היה ברור, אפילו להם, מה היא דעתם האמיתית.


בניסוי מפורסם אחר ביקשו מנבדק להשתתף בשיטת למידה חדשה שעיקרה היה חיזוק שלילי במכת חשמל בעוצמה הולכת וגוברת ללומד, כאשר לא נתן את התשובה הנכונה. הנבדק לא ראה את הלומד והוא רק שמע את תשובותיו ואת תגובותיו למכת החשמל. לפני הנבדק הייתה חוגה אותה סובב לפי עוצמת מכת החשמל שהיה צריך לתת ל"לומד" (שהיה כמובן שתול). לצד הנבדק עמד הנסיין בחלוק לבן ועודד את הנבדק להעניש את הלומד לפי החוקים גם כשמדובר במכת חשמל בעוצמה "אנושה" וכאשר ה"שתול" מן הצד השני צרח והתחנן שיפסיקו את הניסוי ואת מכות החשמל. החוקרים נדהמו לגלות שרובם של הנבדקים היו מוכנים ללכת עם העונשים עד למקום בו היה כתוב "סכנת מוות" ואפילו כאשר ה"שתול" חדל להגיב ונוצר הרושם כאילו איבד את הכרתו.

מה קורה לעוצמה של אנשים? מאין צמחה החולשה הגדולה הזו?
כיצד קרה שהם נעשו תלויים כל כך בדעתם הטובה של אחרים עד כי בלעדיה הם מאבדים את החיוניות שלהם, את שיקול הדעת שלהם, את המצפון שלהם, ואפילו את חייהם?

זהו דבר מוזר: אפשר היה להבין שאדם יאבד עוצמה וימות ללא מזון אוויר או מים, כאשר יהיו חסרים לו גירויים, כאשר יחדל לפעול, אלה נראים דברים חיוניים, אבל "דעתם של אחרים"? וכי מה כבר יכולה לשנות דעתם של אחרים במצבו הקיומי של האדם? אלה הרי רק מילים ולפעמים אפילו לא. כיצד אם כן זה נעשה דבר זה ממשי כל כך? ממשי עד אימה?

האמת נתגלתה לי בהדרגה: בממשק עוצמה סגור ומתוקן כמו זה שאנו חיים בו רק לעיתים נדירות אנו פוגשים מקרים של חמיסת עוצמה אלימה. לא, העוצמה שלנו מגיעה לאחרים לא מכיוון שהם לקחו אותה בכוח מאתנו, אלא מכיוון שאנחנו חונכנו למסור אותה ללא התנגדות. הייתי אומר, זה סוג של הרגל, שטיפת מוח - אנשים לוחצים אצלנו על הכפתורים הנכונים ומיד אנחנו כורעים ברך ומוסרים את עוצמתנו חינם אין כסף. אנחנו מותנים. זה לא משהו שהקהילה עשתה לכופר, זה משהו שהכופר עשה לעצמו - הוא מת מתוך אקט של רצון. כמובן, נדרשו לכופר הרבה מאוד שנים של חינוך קהילתי כדי שילמד לעשות את זה לעצמו, אבל הוא למד את שיעורו היטב. אני לא מדבר על דברים תיאורטיים שקורים רק אצל שבטים פרימיטיביים. אני מזהה אצלי, אי שם חפון בנשמתי, את אותו פתח של חרדה דרכו אני מרוקן את נשמתי על פי קודים ידועים של סמכות. אני רואה עצמי מובל ברכבות אל מחנה ההשמדה ללא כל כוח לקום ולעשות משהו בעניין. אותו אמון שלי בסמכות רוקן לחלוטין את רצוני העצמי.

"אלוהים מבקש ידידים ושואל אהבה,
השטן עבדים מבקש ודורש-כניעה."
ואנחנו, את מי אנחנו מפרנסים?


שם הכותב: דני לסרי
אודות הכותב: סופר ומחנך, מיסד זרם החינוך הדיאלוגי בארץ.
אימייל: [email protected]
כתובת אתר: לחץ כאן

שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

חיפוש במאמרים

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©