שתף

הריצה קדימה / דני לסרי

02.10.18

"הסוף המיוחל אינו בהשגת המטרה כי אם בהגשמה שאין לה גבול" טגור

הרי ברור שאנחנו צריכים להתקדם מהר, זו הרי הקדמה. את המודלים החדשים של מכוניות השנה הבאה מוטב להציג כבר בתחילת השנה הנוכחית. עלינו להקדים את העתיד המסתער עלינו במהירות. עלינו להיות מוכנים אליו כבר עכשיו, כבר אתמול.
אבל במחשבה שניה, למה בעצם?

נניח שהתפתחות המחשבים שקרתה בחמש השנים האחרונות הייתה קורת במשך מאה שנים ולא חמש שנים, האם האנושות הייתה מפסידה מכך? לכולנו ישנה תחושה כמעט אינטואיטיבית שכן. באופן כלשהו אנחנו מריחים פה את ריח הפיגור המתאים יותר לארצות העולם השלישי. אבל למה בעצם?

כי הרי אפשר להצביע על הרבה יתרונות שהיו יכולים להיות בהתפתחות איטית יותר: לאנושות היה יותר זמן להסתגל לשינויים, היו נוצרים תקנים ברורים יותר, השקעות רבות לא היו נגמרות במבוים סתומים, לא היינו זורקים כל כך הרבה ציוד רק מכיוון שהוא לא עדכני, היה לנו זמן רב יותר לחשוב ולנסות להבין מה בעצם אנחנו רוצים מעצמנו וכן הלאה. בוודאי שבקנה מידה קוסמי ואפילו תרבותי אין זה מעלה ומוריד. אז נגיע לירח במאתיים שנה איחור, אז מה? הרי זה לא שאנחנו מאחרים לפגישה, אף אחד לא מחכה לנו על הירח. ובכן מדוע למהר כל כך?

מספר סיבות:
1. כן, מישהו מחכה לנו, אולי איזה אסון נורא מאיים על המין האנושי ואם לא נהיה מוכנים בזמן עם הטכנולוגיה המתאימה עתידה האנושות להיכחד. למשל, אולי איזה מטאור עתיד לפגוע בכדור הארץ ואם לא תהיה לנו טכנולוגיה שתאפשר לפוצץ אותו, יהיה זה סוף האנושות.

2. אנחנו, כאנשים פרטיים החיים רק מעט זמן, רוצים להספיק לרכוש עוד דברים, עוד חוויות. אני, היום, רוצה שיהיה לי מחשב מהיר יותר, זול יותר, משוכלל יותר. אני פשוט רוצה. אז למה לא?

3. אבל בעצם הסיבה האמיתית שמניעה את כל זה היא התחרות. אנחנו רצים קדימה כדי להשאיר את האחרים מאחור. אמנם בדרך כלל מנסחים זאת כאילו שעלינו לרוץ כדי שאנחנו עצמנו לא נשאר מאחור (האחר הוא תמיד זה שרוצה להשיג אותנו, אנחנו בסך הכל לא רוצים להפסיד) אך לעצם העניין זה לא משנה. היפנים נגד האמריקאים, הרוסים נגד הסינים, הישראלים נגד הצרפתים וכן הלאה. זה כך בין מדינות וזה כך בתוך מדינות ובין חברות. אסור לפגר.
אבל האם לא היה יותר פשוט ליישב את המאבק התמידי הזה של אדם באדם במקום לבנות מחשבים יותר ויותר משוכללים בקצב יותר ויותר מהיר? האם יתכן שבעולם שבו נהיה פחות עסוקים בזה שהאחר הוא יותר טוב, בעולם שבו יהיה יותר אמון בין בני אדם, גם פחות נרצה במחשב מהיר יותר? כלומר, האם יתכן שבעולם כזה שיהיה בו יותר אמון ושיתוף פעולה, גם נשמח ונאהב את ההווה, הוא יהיה מספיק טוב עבורנו כדי שלא נרצה לברוח ממנו כל הזמן אל חיק העתיד מתוך מחשבה ששם יהיה טוב יותר? האם יתכן שאם ניקח את הזמן לאט יותר, נראה לפתע שאנו מסוגלים לחיות עם חסרונות ההווה ולגלות שמה שמפריע לנו בחיים אינו העובדה שהדרך מחיפה לתל אביב בכביש המהיר אורכת שעה שלמה (ואפשר לקצר), אלא שיש כל כך הרבה אנשים שמתים מתאונות דרכים ואולי בעצם אנחנו לא צריכים לנסוע מחיפה לתל אביב.

חזרתי, אם כן לבעיה היסודית. אנחנו לא מפסיקים לשלם את המחיר של משק עוצמה סגור. איננו מצליחים להיחלץ מן האמונה שליצור עוצמה פירושו לחמוס אותה מאחרים. 

דני לסרי:
סופר, מחנך, הוגה דעות, יזם וניהל את בית ספר מיתר שבקיבוץ בית אורן, חבר צוות באקדמיה הדיאלוגית וב"מקום ללימודי חינוך", ספריו עוסקים בפילוסופיה וחינוך.

שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

חיפוש במאמרים

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©