שתף

גילויים של עבדות / דני לסרי

23.07.17

דויד בן יוסף מתאר כיצד למד להכיר בחוסר האונים שלו ולצד זה גילה את עוצמתו. הוא מספר על אירוע שעבר עליו בעת מלחמה.

הוא חשב שהוא נמלט מהפגזה מן האוויר יחד עם חבריו והתחיל לרוץ בכל כוחו והנה - "פתאום אני מבחין בישועה זורחת לקראתי. טנק ענקי יורד לו בנחת, מגבעה סמוכה, מתקדם לעברי. 'יופי!' - נמלטת קריאה מפי, ואני חושב על מכונת הירייה נגד אווירונים שהטנק מצויד בה. אבל, בין רגע הופכת הישועה לשואה. חרדה נוראה מכה בי וסורקת את בשרי. 'איזה מן טנק זה?' - אני שואל את עצמי - 'הרי זה טנק צהוב! טנק אויב!'

'סליחה טעיתי'. אני רוצה לומר לו, אבל זה לא הזמן לבדיחות. אני משליך את עצמי אל החול, רעש המנוע הולך וגובר. אני רואה את החול ניתז משרשרותיו של הטנק. אני עוצם את עיניי. רואה את תמונת הזוועה של החייל המצרי שנמרח על האדמה, אתמול לפנות ערב, על ידי הטנק שלנו. אני יודע איך הגופה שלי תראה בעוד דקה אחת. אני מכסה את עיניי בידי וזועק: 'שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד!'. מצפה לסיום.

פתאום אני שומע צעקה נמלטת מפי: 'אידיוט!!! אסור ככה לשכב!!!' ניסיתי להתרומם ולא הצלחתי. נדמה היה לי שהגוף שלי עשוי עופרת. ניסיתי שנית..."


ובהמשך
"מה קרה לי שם מול הטנק המצרי? הפחד הנורא שהציף את כל כולי מול הטנק המצרי בכלל לא היה הפחד הכי נורא שהרגשתי בחיים. קדמו לו אלפי פחדים שמנעו ממני להיות אני עצמי ולעמוד מול המציאות המנסה לגזול ממני את החרות שלי. להרחיק אותי מעצמי, מעצמאותי, מעוצמתי. בכל פעם שהמציאות שידרה אלי כעס התמלאתי חרדה, נכנעתי למציאות, התמסרתי לה ואפשרתי לה להשתלט עלי. ברגע שראיתי את הטנק המצרי, הגבתי, כמו שמגיב כל אדם שסובל מחוסר אונים. בדיוק כמו שהגבתי לאורך כל חיי. נשכבתי, נכנעתי, התמסרתי ואפשרתי למלאך המוות לגזול ממני מה שבקושי היה לי".

דליפה של אנרגיה.
חור במאגר העוצמה הפנימי.
התרוקנות מחלישה.
דלדול כוחות.
אין אונים.
מחיקה.
אינות.
שתק.
מום.

לכל אדם יש נקודות כאלה – חורים דרכם הוא מאבד את עוצמתו. הרבה פעמים הן לא מודעות לו. רק לאחר זמן הוא מגלה עצמו חסר אונים, נטול חיות, חרד, על סף המוות. לו היה עוקב אחר עצמו היה רואה את כל אותם דיאלוגים פנימיים שפרנס בתוך עצמו ושפעלו בו במשך ימים ושבועות. הוא היה מגלה בתוך עצמו את הפחד שאותו טיפח והשקה בסתר לבבו. הוא היה רואה את המעשה המתמיד של הביקורת העצמית, של ההשוואה אל האחר הטוב והמוצלח ממני, של ההיכנעות בשם כל מיני רעיונות שבסופו של דבר לא הרבו את חכמתו – בעיקר דלדלו את כוחו, את כוח עמידתו, את תבונתו, את רגישותו, את יכולתו לתת ולאהוב. אלה הם חורי החרדה.

אין פה שום חוכמה גדולה. החלשת העוצמה הפנימית של אדם אינה משרתת שום דבר טוב. אלה רק הדעות הקדומות שלנו המערבבות בין צניעות לכניעה, בין יושר לבין העדר רצון, בין הקשבה לרפיון, בין צייתנות לחוכמה, בין אהבה לתלות. צניעות, יושר, הקשבה, חוכמה, אהבה, הם כולם רק מתגברים ומזדככים עם התגברות העוצמה הפנימית. והעוצמה של אדם היא ככלות הכל מדד שמאוד פשוט להתכוון אליו ולבדוק אותו פנימה, הרי זה חלק וסימן לבריאות הנפשית. זה דבר שכל אדם יכול לעקוב אחריו ולענות לעצמו – "הנה אני הולך ומאבד את עוצמתי". אמנם, תמיד יש תירוצים לכך, אינספור התניות משכנעות בדבר הנחיצות למסור את עוצמתנו, אבל בחשבון אחרון ופשוט אובדן עוצמה היא דבר רע. שום תירוצים לא יעזרו. 

שם הכותב: דני לסרי
אודות הכותב: סופר, מחנך, הוגה דעות, יזם וניהל את בית ספר מיתר שבקיבוץ בית אורן, חבר צוות באקדמיה הדיאלוגית וב"מקום ללימודי חינוך", ספריו עוסקים בפילוסופיה וחינוך.
אימייל: [email protected]

שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

חיפוש במאמרים

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©