שתף

"להיות אדם מוסרי זה בגוף שלנו" / מילכה לאון

14.02.16

מאמר זה עוסק בהיווצרות ה"עצמי" שלנו עוד בינקותנו, והקשר של הגוף ליכולת המוסרית שלנו.

 

"הדג מסריח מהראש"!! אנחנו יודעים, וזה לא עניין קולינרי בלבד.

בשנה האחרונה, בה הואץ הקצב בו חכי"ם, שרים (בהווה ולשעבר), ראש-ממשלה (לשעבר), ניצבים במשטרה, בעלי הון ואינטרס מובלים אל חדרי החקירות / מועלים על המוקד ב"מדורת הפייסבוק השבטית" / נחשפים בקלונם דרך אמצעי התקשורת, כשצירופי מילים כגון "הון-שלטון" הופכים כמעט לסמיכות, וכאשר בידי נציגינו בכנסת אכן מצוי הון רב (שכנראה לא כולו שלהם, או לא ביושר, לכאורה), אנחנו מבינים שאכן ראשו של הדג - מסריח.
נו, טוב, אין זה ביטוי חדש, אך הוא חשוב, וביותר מאופן אחד.

חשיבותו של הביטוי נמצאת בתפישה של הקשר שבין ראש הדג וזנבו, עם הגוף שבתווך - כלומר, אנחנו. זאת אומרת, אם מסריח ראש הדג, הרי שמסריחים גם אנו. אין בכך, חו"ח, לטעון כי גם אתם (אנחנו) מסריחים או מושחתים. להפך!! אלא ש... הסירחון מלמעלה משפיע על הגוף כולו. הסירחון הופך להיות דבר שאופף אותנו ובהדרגה, מפאת הקושי האישי להילחם בו, תחושת חוסר האונים של האזרח הפשוט אל מול המערכות השלטוניות למיניהן – אנו מתרגלים אליו. ממשיכים לנשום, כרגיל (כמעט),  ובהדרגה-חלק מעצמנו הופך גם הוא 'נגוע' (=נגעו בו) בריח הניחוח.

אז נקודת הדג - מובנת. אבל מה הקשר לשנת החיים הראשונה?

כאן נכנס לתמונה שלי ד"ר ענר גוברין, פסיכולוג-פילוסוף מאוניברסיטת בר אילן, הטוען כי המנגנון שמעניק לתינוק כלים מוסריים-שיפוטיים לבחור בין טוב לרע ביחס למצבים שונים מתפתח באמצעות אינטראקציה עם הוריו עוד בינקותו . ד"ר גוברין פרסם בינואר השנה בכתב העת הנחשב - Frontiers in Psychology מאמר ארוך ובו הוא טוען כי "דרך אינטראקציות מוקדמות של התינוק עם המבוגר המטפל/ת, רוכש התינוק ייצוגים פנימיים של מערכת חוקים המגדירה כיצד יש להסיק, להשתמש ולהבין מה נכון/לא נכון" . גוברין טוען כי דרך אותן אינטראקציות אנו לומדים ל'שרטט' מסגרת של יכולת מוסרית אוניברסאלית, המבוססת על מבנה פנימי, עמוק ואוניברסאלי המופיע בצורה אחידה במבנה של כמעט כל שיפוט מוסרי, ללא קשר לתכנים.

הרעיון שמציע גוברין הוא כי כל התבניות של אינטואיציה מוסרית, על פיה אנו חשים מה נכון או לא, נובעות באופן ישיר כמעט מעקרונות או חוקים שנרכשו והופנמו כבר בינקות. בהסתמכו על מחקרים שנעשו על תינוקות לאורך כ-20 שנה, גוברין מניח כי שיפוט מוסרי הינו הישג קוגניטיבי מורכב, הנשען על סדרה של מערכות המופיעות כבר בשנת החיים הראשונה. מחקרים אלו מראים כי הידע הנצבר כבר בשנת החיים הראשונה יוצר את הבסיס עליו מושתתת כל הלמידה המאוחרת יותר של רכישת שפה, ספירה, מיון חפצים, יחסים חברתיים ופעולות קוגניטיביות מורכבות אחרות.

מאמרו של גוברין ארוך ומורכב, ומתוכו אני רוצה להפנות את תשומת ליבנו אל טענתו כי "בתחום המוסר, מחקרים מראים כי לתינוקות יש בסיס מוסרי - היכולת והמוכנות לשפוט את מה שעושים אחרים, חוש לצדק ותגובה אינטואיטיבית לרוע". עמדה זו מתכתבת עם עמדות דומות שמציע גם ד"ר מארק וואלדמן, חוקר מוח, החוקר את התפתחות הפוטנציאל האנושי, ונחשב למומחה עולמי בתחום הקשר שבין מוח-רגש ורוחניות.

טוב ויפה, אבל, איך כל זה קשור לתנועה?
ובכן, כאן נכנסת לתמונה שנת חיינו הראשונה (אפילו קצת לפני כן, עוד ברחם), שנה שהיא שנה של תנועה ולמידה, ובעצם- למידה דרך תנועה. אותה למידה של שנת החיים הראשונה שמזכיר גוברין, קורית בראש ובראשונה דרך תנועה. כתינוקות, למדנו להכיר וחקרנו את העולם סביבנו – הפיזי והרגשי - והתנסינו בבניית מערכות היחסים שלנו - דרך תנועה ויחסי תנועה וגוף עם המבוגרים - המטפלים שהיו בו. כתינוקות בני יום, לא ניתן היה ללמדנו רעיונות תיאורטיים, ואת כל הפעולות שלמדנו לעשות – להרים ראש, להתגלגל, לזחול, לתפוס דברים ולשחררם, לעמוד וללכת - למדנו בעצמנו, ללא הסברים ביו-מכאניים או אחרים. אבל דרך האינטראקציה הגופנית-צלילית-תנועתית עם סביבתנו, בעזרת האנשים ובעלי החיים שהיו בתוכה, למדנו על התמסרות והדדיות, על בונדינג. על ייצוב ותנועתיות, על דחיפת עצמנו אל תוך הסביבה שלנו, כדי שנוכל לפעול בתוכה. מתוך זה למדנו להושיט עצמנו אל תוך החלל שמעבר לנו ולמדנו למשוך עצמנו אל תוך הסביבה, או למשוך את מה שבסביבה - אלינו. דרך מידת התמיכה, העידוד וההדדיות שקיבלנו בתוך האינטראקציות האלה למדנו לסמוך (או לא) על סביבתנו, לפעול בתוכה בבטחה (או לא). למדנו להיתמך עליה, להיעזר ולהתייעץ (או לא), למצוא את 'עמוד השדרה' הפנימי שלנו, לבחור ולהחליט, לחבר להצליב וליצור סינתיזות ספיראליות בין הדברים.

 

מרגע לידתנו ועד הרגע בו ההתחלנו ללכת, או לדבר, עברנו דרך שישה דפוסים של ארגון גופני, שאפשרו לנו לגלות, להתאמן ולפתח מיומנויות גופניות-רגשיות-מחשבתיות, ודרך זה "יצרנו ובנינו" במו גופנו את מה שאנו קוראים לו "אני", את ה"עצמי" שלנו. כן, אחרת אולי ממה שלפעמים אנו מוכנים להודות בו, לנו עצמנו יש קשר הדוק למי שאנחנו, ואחראיות - גם כן.

אחת מהנחות היסוד בשיטת לאבאן-בארטנייף היא כי "יכולות תנועתיות קודמות ליכולות רגשיות". כאשר פיתחנו את דפוסי התנועה ושכללנו אותם, למדנו והתאמנו גם על כל אותן יכולות המהוות את הבסיס המוסרי שלנו. כאשר, למשל, התאמנו על הארגון הבילאטראלי, בין צד ימין ושמאל, התאמנו גם על היכולת לבחור בין ניגודים כמו 'רע-טוב', ותרגלנו את יכולות הבחירה שלנו. האימון על הבחירה בין ימין ושמאל מבוסס על קשרים גופניים קודמים כגון זה שבין ראש וזנב, הנותן לנו את תחושת "קו האמצע", ואת עמוד השדרה הפיזי והנפשי שלנו. קו זה הוא הקו האנכי של הגוף, והוא מייחס אותנו לכוח המשיכה, אל הקרקע ואל השמיים. דרך קו זה, ושאר הקווים שלמדנו כשנענו במרחב שבין שני אלה - ביססנו וחווינו את מה שאחר כך נכנה - "המצפן הפנימי" שלנו. במרחב זה מתקיימים כל אותם דברים על פיהם אנו נמדדים מוסרית - וכאשר ברור לנו, מבפנים" מהו קו האמצע שלנו, מה ישר, יציב, ומה אינו - אנו לומדים לבחור 'מוסרית'. אם נכרה אוזנינו לביטויים בשפה המבטאים היבטים של מוסר ושל עמידה בחוק, נמצא את "ללכת בדרך הישר/לסטות מדרך הישר", "על העוקם", "לעגל פינות" "לעקוף את הממונה על..." וכד'.

כאשר, כתינוקות, למדנו להבדיל בין ימין ושמאל, התאמנו בפעם הראשונה על אותן פעולות שראוי היה כי הנחקרים והנאשמים בפרשיות הנוחתות על ראשינו מדי כמה שעות יפעילו בעת הנכונה, ברגעי הפיתוי.

התפיסה העומדת בבסיס שיטת לאבאן-בארטנייף היא כי הכל קשור ואינטגרטיבי, וכי דרך תנועתנו ניתן להעריך את מידת האינטגרטיביות, היעילות והכוונון של דפוסי הארגון התנועתי-רגשי-מחשבתי שלנו במצבים מסוימים. כשנולדנו, נולדנו לטוב. אם נולדנו בריאים (בע"ה), ואיש לא הפריע לנו יותר מדי, רוב דפוסי התנועה-רגש-מחשבה שלנו היו פתוחים ונגישים, ורובנו פיתחנו דפוסים "נכונים" ו"טובים". אבל החיים, כמו החיים, מפגישים אותנו עם אירועים רבים ודפוסים "טובים" שרכשנו בילדותנו - נזנחים, נעזבים, נשכחים. תבניות תנועה ותקשורת שעבדו עבורנו - נשחקו, נסגרו מפאת מפגש טראומתי עם אירועים, ונחלשו. כאשר נחלשים דפוסים אלה, אנו מאבדים פתאם את ה"מצפן" הפנימי, הגופני, הקרוב ביותר לעצמנו. משם - הדרך קצרה יותר לאבד עוד היבטים של חווית החיים שלנו.

הבשורה המשמחת היא שמצבים אלה הם הפיכים, לפחות במידה רבה. שיטת לאבאן-בארטנייף מציעה דרכי עבודה על דפוסי התנועה הינקותיים באמצעותן ניתן לחזור אל הדפוסים, לשחרר ערוצים חסומים, לשכלל תבניות חלשות או חסרות, להזכיר לגוף-למוח-וללב את ההרגשה הממלאת כלכך, המשמחת ומצמיחה מבפנים, של תנועה שהיא אינטגרטיבית והוליסטית. זו חוויה מרפאה של embodiment, המאפשרת לשחרר את אותם דפוסי ה"חסר לי/אין לי/כואב לי/קשה לי", ולחזור להרגיש כי הבחירה ב'טוב' וב'מוסרי' הינה אופציה. דרך העבודה התנועתית אנו מגלים את עצמנו, ולומדים ליצור דפוסים חדשים שיאפשרו לנו לא רק להיות מתנועעים טובים יותר, אלא גם יצירתיים יותר, פתוחים וזורמים יותר עם החיים, בתקווה שנדע ונצליח גם להיות מוסריים יותר. אחרת- חו"ח, נרקיב גם אנחנו עם ראש הדג...  שנדע ימים טובים, והרבה!!

 

לפרטים על הסדנא של מילכה - לשנות חיים בתנועה - שיטת לאבאן -  לחצו כאן

שם הכותב:
מילכה לאון
אודות הכותב: מילכה לאון- מחנכת תנועתית movement educator , מומחית בניתוח תנועה-לאבאן, בעלת תואר שני ממרכז לאבאן בלונדון. רקדנית, יוצרת ומורה, חוקרת את הוראת ניתוח תנועה לאבאן והשפעתו בתחומי הפסיכותרפיה הגופנית והטיפול באומנויות, לימדה במרכז לאבאן ובקולג'ים למשחק בלונדון, באקדמיה בירושלים ובלסלי קולג'.
אימייל: [email protected]
כתובת אתר: לחץ כאן

שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

חיפוש במאמרים

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©