שתף

האומץ לחצות את הנהר / צביה טורקניץ

22.07.18

השינוי הוא הדבר הקבוע היחיד בחיינו. אולם, למרות זאת עשיית השינוי מחייבת אומץ ונכונות

 

תלמיד זן רץ אל מורהו באמצע היום ואמר לו: "אוי, מורי, המדיטציה שלי נוראה! אני לא מצליח להתרכז כלל וכלל ואני נרדם כל הזמן!" המורה השיב לו מבט וענה כעובדה: "זה יעבור".


לאחר שבוע רץ שוב התלמיד אל מורו ואמר לו: "אוי מורי! המדיטציה שלי נפלאה! אני מרגיש כל כך מודע לעצמי, כל כך שלו, היא פשוט נפלאה!" המורה השיב לו מבט וענה כעובדה: "זה יעבור".

בסיפור זה טמון מסר חשוב – הכל משתנה ללא הרף. הכל בר שינוי ואינו נח לרגע, ואילו הדבר הקבוע היחיד – הוא השינוי עצמו.

שהרי אנו מגיעים לעולם הפיסי בו אנו חיים כישות של חופש שלה מרחב אינסופי של אפשרויות, יצירה ותודעה. אך, כשאנחנו מתגשמים לגוף פיסי ומוצאים עצמנו בחברה בעלת חוקים ברורים וקבועים, יכולתנו לחוות את אותו חופש הנמצא בבסיס נשמתנו מצטמצמת, ואנחנו צריכים לעבוד קשה ולהזכיר לעצמנו ללא הרף את מקור ישותנו האמיתית.

השינוי הוא הדבר הקבוע. המציאות שמסביבנו משתנה ללא הרף, וכך גם המצבים שאנו מוצאים עצמנו, ובתוכו של כל אחד נלחמים שני כוחות חזקים ולא מרפים. הכוח האחד הוא הרצון לשמור על הידוע והמוכר – על איזור הנוחות שלנו. אנו שבויים באזור הזה – היכן שהכל מוכר וידוע. גם הדברים הטובים וגם הדברים הרעים.

אזור הנוחות הוא בטוח – אבל לא מבטיח.

אנו מוצאים עצמנו חוזרים שוב ושוב על אותם דפוסים, טעויות, והתנהגויות שאינן משרתות אותנו. אבל אנחנו מכירים איפה אנחנו ומה צריך לעשות – כי עשינו זאת כבר הרבה פעמים. וזה נוסך בנו ביטחון, למרות שעבור הביטחון הזה לעיתים אנו "משלמים ביוקר". קשה לנו לומר: "מספיק, עד כאן. אני רוצה משהו אחר. רוצה לשנות".

 

הכוח השני הוא הרצון לשנות, להכיר דרך אחרת, התנהלות אחרת. להשאיר את איזור הנוחות מאחור – כולל דפוסיו המקובעים – לקלף את קליפות הפחד החוסמות ולפעול ליצירת שינוי.

אזור השינוי – אינו בטוח – אבל מבטיח.

אם אעיז ואשנה אולי אגלה משהו חדש טוב יותר, נכון יותר עבורי.

כמו שמספר סיפור הזן הבא:
"טנזאן ואקידו היו מהלכים יחד בדרך מרופשת, מטר עז ניתך. משהקיפו את עיקול הדרך פגשו בנערה חמודה בקימונו ובחגורה אשר לא יכלה לחצות את המעבר. "בואי נערה", אמר טנזאן מיד והרימה בזרועותיו ונשאה מעל לפני הבוץ. עד לאותו לילה שבו הגיעו למקדש אכסניה, אקידו שוב לא דיבר. אז לא יכול היה עוד לשלוט ברוחו. "אנו הנזירים איננו קרבים לנשים" אמר לו לטנזאן. "ובייחוד לא לצעירות וחמודות. סכנה בדבר. מדוע עשית זאת"? "אני עזבתי את הנערה שם" אמר טנזאן, האם אתה עדיין נושא אותה"?

ואכן כך. שינוי דורש ויתור על הישן בדרך לחדש. לא ניתן להחזיק את החבל בשתי קצותיו, וכמו כן דורש השינוי גם נכונות לשהות במרחב נטרלי במקום לא ברור ולא בטוח בין שנים העולמות - הישן והחדש עד שעולם חדש נוצר. ולכן, אולי עצתו של אושו "לקפוץ למרות הספק" היא העצה הטובה ביותר שאפשר לתת במצב של רצון לשינוי מחד ופחד לעשות כך – מאידך.
 
שם הכותב: צביה טורקניץ
אודות הכותב: עובדת סוציאלית ומנחת קבוצות, יועצת להעצמה אישית
אימייל: [email protected]

שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

חיפוש במאמרים

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©