שתף

צער הקיום / יפעה ונדנברג

09.04.17

מאמר על מקום הסבל בחיינו. על מקורו, על ההנחות השגויות לגביו, ועל דרך ההתמודדות עמו.

 

הקושי בחיים הללו הוא מובנה - עיקרון הקושי, הסבל. זו עובדה שלא קל להשלים עימה, מכיוון שהדפוס האנושי הוא שבכל פעם שצצה בעיה, כלומר עניין שמקשה, האדם נערך לפתור אותה ומתמקד בדרך פעולה כזו או אחרת שבחר במטרה להתגבר עליה. אבל הקושי הוא מהותי לקיום ובלתי ניתן להפרדה ממכלול החיים. והוא גם פילטר שמכסה את עינינו, ודרכו אנו מביטים על המציאות. שימו לב כמה פעמים ביום אתם שומעים אנחות בתקשורת שלכם עם אנשים, חברים, בני משפחה, והרי אנחה היא מעין הצהרה, שהעולם מסובך, ופוצע.

אחד ההסברים לקיומו של הסבל הוא שנועד לו תפקיד: לדרבן לשינוי, לעודד יצירתיות ולפיכך התפתחות - אדם לא מרוצה יחפש דרכים לשנות את פני הדברים על מנת להיות מרוצה. אם יתבוסס לו באזור הנוחות ורק יהיה מבסוט עד סוף ימיו, הוא לא יזיז את עצמו ולא יחולל שינוי, והמשתמע מכך הוא שהוא והקיים לא יתפתחו; המחשבה על אלטרנטיבות מזרימה את אנרגיית החיים, מביאה לגילוי מחוזות חדשים, יוצרת התקדמות וקידמה. כשהאדם מתמודד עם קושי ולשם פתרונו גורם למציאות להיות אחרת, הוא מחובר למשאבי הכוח שלו וחווה את עצמו כמסוגל, ודבר זה כשלעצמו כבר מעצים ומפחית את סבל.

העצב הוא קיומי, ישנו, כמין גן בדנ"א של המין האנושי. פעם שאלתי מטופל לפשר פניו הנפולים והוא ענה שאין סיבה מסוימת, הוא מצוי באיזה כאב כללי בסיסי ויכול לפרוץ בבכי בכל רגע, מרגיש כאילו התחבר למעין הסבל בעולם. אמרתי לו שבמילים אלה תמצת את עקרון הסבל. בבודהיזם הלימוד הראשון שניתן על ידי הבודהה מתייחס לנושא זה, והוא קרוי ארבע האמיתות הנאצלות. האמת הראשונה עליה מצביע הבודהה היא הכרה בכך שהסבל נוכח כעובדה מוצקה ושזורה באורחות חיינו הפיזיים בעולם זה; לא ארחיב בנושא המשנה הבודהיסטית רק אציין ששלוש האמיתות האחרות מתייחסות למקורות הסבל, הטיפול בו והדרך להביא לסיומו. הצורך בהכרה בעובדת היות הסבל מצב נתון הוא נר לרגליהם של מי ששואפים לראות את המציאות כמות שהיא ללא כחל וסרק, של מי שמחפשים אחרי האמת, במילים אחרות מי שהם מחפשים רוחניים.

הסבל הוא מעין תשתית קיומית רחבה, שמדשנת ומזינה את ההתפרצויות המקומיות של אותם העניינים המסוימים המענים את הנפש, אם זה בן הזוג או האבא או האמא או הכסף. המאפיינים הנפוצים שאדם חווה כאשר הוא שרוי בסבל - התחושה המציקה שהדברים לא מדויקים ויש להזיזם ימין ושמאל בכדי שימצאו את מקומם ההולם, שלא מבינים אותו במערכות יחסים אישיות, בעבודה, הממסד בוודאי - מסתכמים בתחושה של חוסר אונים, שחסרה אנרגיה לפעול מול מערכת אטומה, אדישה ולא מעט פעמים עוינת. חווית ההחלשות היא דומיננטית, אני שומעת ממטופלים את הביטוי אין לי כוח לא מעט. ישנו צורך מוגבר בשינה, שהיא מצב של התנתקות וניסיון לנוח ולאגור כוחות בעת ובעונה אחת.

הנחת היסוד היא שעל מנת לפתור בעיות נדרש כוח רב. זו טעות רווחת. למעשה פתרון יכול להיות מאופיין דווקא בקלילות. כלומר כשמשהו קורה נכון, הוא לא מצריך כוח, הוא קורה כמו מאליו, שט לו באיזה ערוץ טבעי וסלול, פתאום זה מתרחש, פתאום השמיים מתבהרים, זה כמו לקבל מתנה מתוקה בהפתעה. האדם הוא יצור רפטטיבי, חוזר על עצמו, באופן המחשבה, הניסוח והן בפעולותיו. כך שהוא שב ועושה שוב ושוב את טעויותיו, לרוע המזל. בכדי להעתיק את עצמו מאזור הקושי והסבל לאזור הפתרון וההתרווחות, עליו לשנות דפוס, לשבור לכיוון חדש. בנוסף על המחשבה השגויה שעקירת קושי כרוכה במאמץ גדול, בעת חווית הקושי והסבל נולדת ההשוואה ההרסנית לאנשים אחרים: הם מתפקדים אני לא, להם קל, לי בלתי אפשרי, הקלפים שלהם טובים משלי. את הקושי המכאיב, המתסכל והמטלטל אף אחד לא מקבל במאור פנים, וכולנו חולמים על איזו תרופת פלא שתעלים את הבעיה ובבוקר נקום חדשים. אין מי שלא היה רץ לקבל תרופת פלא זו.

על מנת להיחלץ מהסבל עלינו לנקוט פעולה בלתי אוטומטית, להישלף מהמסלול הקבוע של החמצת פנים לנוכח קושי וצלילה אל ייאוש ושנאה עצמית. כדאי קודם כל לעצור, להפסיק את הנסיעה, לחנות את המכונית שלנו בצד הדרך. לנשום עמוק. ולהיזכר. להיזכר שהקושי והסבל קיימים ונוכחים בכל מקום, לכן זה לא כל כך מפתיע שהם נחתו עליך, זה לא דווקא עליך, זו לא קללה מיוחדת שהומצאה עבורך, זה יותר כמו: למה דווקא לא עליך? זה פוקד כל אדם, מצוי בכל בית. ההיזכרות המודעת שזה טיבו וטבעו של הקיום, תגרום להפחתת הבהלה, תביא להרגעות. באופן שנשמע פרדוכסלי ואינו פרדוכסלי כלל וכלל, ככל שנקבל את הסבל כמצב קיומי, כך נסבול פחות. לא נלקה את עצמנו כאשר רע לנו, לא נצא במסע האשמות כלפי אחרים וכלפי עצמנו. וזה כשלעצמו די והותר. אך ישנו גם בונוס נוסף – ככל שנקבל את הסבל כמצב קיומי, נתרכך. כלפי עצמנו, וכלפי אחרים, נבין שהם באותה סירה שאנחנו מצויים בה ובמקום לראותם כישויות מוצלחות מאיתנו שנגועות באכזריות, נזכור שכמונו הם – כולם - מתמודדים עם העולם הכואב הזה, וכמונו הם חשים לא פעם מאוד מאוימים ומאוד בודדים.

מאיפה נולד הסבל שכולנו ללא יוצא מהכלל חווים אותו? זאת כמובן שאלת השאלות. התשובה, בתמציתיות רבה, של לא מעט אנשים, כולל אותי, היא שעובדת היותנו נשמות - ניצוצות אלוהיים – הכלואות בגוף פיזי, כלומר עצם בואנו לעולם הזה, היא מקור הסבל; ההתכווצות שלנו כישויות אינסופיות רבות עוצמה, תבונה ויופי לתוך גוף פיזי ארעי, מתכלה ומכביד יוצרת קונפליקט מתמיד. במילים אחרות חיכוך הרוח והחומר. החיכוך הזה שצץ בתחפושות שונות ומשונות הוא מסע החיים והמוות בכבודו ובעצמו. ישנן, כמובן, גם גישות אחרות שרואות את מקור הסבל מזוויות שונות לגמרי, כאשר הנפוצה שבהן היא זו הגורסת שהמוות הוא מקור הסבל הקיומי, בהיותו רוצח נטול רחמים ומכיוון שאיננו יודעים מתי יראה את פניו, אנו נתונים בחיינו לאיום מתמיד.

כמי שעיסוקה הוא טיפול בנפש, אני רואה את העצירה של המכונית בצד הדרך שדיברתי עליה, כתחילתו של תהליך התבוננות פנימה. כנאמר, היזכרות בטיבו העקרוני של הסבל מומלצת ביותר בהיותה מפתח מרכזי בהפחתתו, ואז יש להתחיל לעבד את החומרים שמבעבעים מבפנים ובהיותם כואבים, קוראים לנו לעשות איתם עבודה; כדאי למצוא מסגרת הולמת שתאפשר את הוצאת העצב, הלבטים והבלבול החוצה, לבחור יד שתושט לעברנו ותסייע לנו להתיר את הפלונטר. לא נכון לכלוא את האנרגיה הזו עד אשר תגיע ההתפוצצות; מכירים את התופעה, שבפנים רועש וגועש ואתם לא נוגעים בפצע עד שישנה סיטואציה שבה אתם כועסים מספיק לאפשר לעצמכם התפרצות דרמטית ברוח "כולם אשמים שכל כך רע לי". טעות נפוצה, להכניס את החומרים המתסיסים עמוק פנימה בתקווה שבדרך נס הם יואילו להתפוגג, ועד אז להדחיק אותם ולהסתגר. אולקוס, סרטן? מזה זה בא. כשאני מסתכלת באנשים סביבי שלא עושים תהליך עקבי של התמודדות ועיבוד גוף הכאב בחייהם, אני רואה את הגב שלהם שמתכופף יותר ויותר ממשקל התיק הכבד שהם סוחבים.

אז הנה המתכון על רגל אחת לבריאות נפשית: ללמוד להיבהל פחות מסבל, לזכור שהוא בן לוויה של כולם ואין מי שמקבל פטור (למרות שלעתים נדמה שהדשא של השכן...) וכך להיות מסוגלים יותר להכיל אותו, לדבר ולדבר עליו ולעבד אותו היטב ולא להניח לו להפוך להיות מים עומדים מסריחים שגורמים גזים, לשפוך את המים החוצה בעזרת יד מכוונת שמתאימה לכם ומחזקת אתכם, כלומר להתנקות, להתאזן (מדיטציה כפרקטיקה שוטפת מומלצת בחום), בהדרגה, להתעצם, להתרכך ולהעניק מהרוך גם לעצמכם וגם לאחרים, ואז... לפרוש כנפיים ולעוף גבוה!
להתראות בצמרות העצים, בעננים, או אפילו מעליהם!

שם הכותב: יפעה ונדנברג
אודות הכותב: מורה רוחנית, מנחת סדנאות ומטפלת המובילה תהליכי התפתחות ושינוי עם יחידים וקבוצות.
אימייל: [email protected]
כתובת אתר: לחץ כאן

שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

חיפוש במאמרים

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©