שתף

לגדול ביחד / שי אור

02.08.09

אני מאמין שתמצית האנושיות, מטרת קיומנו כאן כבני אדם והמרחב שבו מתחולל ריפוי אמיתי הוא מפגש חשוף כנה ועמוק, פגישה ללא גבולות, בין שני אנשים. כי בנקודת השבר, אותו מקום שממנו אני מבקש לגדול ולהתרחב, שם אני מבקש להיות ביחד.

 

 ולמרבה הצער דווקא שם אני ואת ואתה, דווקא שם אנחנו כמעט תמיד לבד. לפעמים בלב ההמון, לפעמים בתוך מערכת יחסים , לפעמים מול המטפל שלנו או המורה שלנו, ובכל זאת... לבד.


זה לא טוב. זה מנציח שוב ושוב מקום כואב שם בפנים שאפילו אם מאמין בשינוי ובנסים רואה אותם ככלים להסתדר לבד ולא כהרחבה של היחד. שוב ושוב אנחנו משתמשים באנשים ובכלים לטובת הצמיחה האישית שלנו ובעצם הפחד העמוק מלבטוח ומלהתמסר ומלפגוש אדם מולנו, אדם ולא כלי, הפחד מקים מחיצות מתוכנו, אנו מעריצים, נזקקים מבינים, מתקדמים משחררים ונשארים לבד.

צמד המלים - ליווי צמיחה – מנסות לתאר הסכמה מסוג חדש לתת יד ולקחת חלק בצמיחה ניסית. ההנחה היא שמצד אחד אדם בוגר, צומח בכל מקרה, בקצב שלו, בסגנון שלו הפרטי ואין שום צורך לטפל בו או להציל אותו או להתערב בחייו. ומצד שני ההנחה היא שכשמדובר בכאב עמוק, כשמדובר בקשיים שמגיעים מהמקומות הלא מודעים בתוכנו ומנהלים אותנו – אותו אדם בוגר על אף שאינו תלוי וחופשי לבחור, נחוץ לו להסכים לבקש עזרה ולהיפתח לשותפות עם אדם אחר שעליו הוא סומך ושבאהבתו הוא בוטח. לגמרי בוטח.

 
כך שמלווה הצמיחה הוא אדם שמסכים להושיט יד למישהו שבכלל לא צריך אותו אבל לגמרי בוחר דווקא איתו לצמוח...

אני מאמין שכל מה שצריך בשביל מפגש מרפא שמאפשר צמיחה עמוקה ושחרור מהצל הכבד של הבדידות, הוא אדם אחד שמבקש עזרה ואדם אחר, בוגר וחופשי שמסכים לתת את עצמו כמות שהוא למבקש העזרה במסגרת המפגש.

האם מושכת אותך הקירבה הזאת?
האם מדברת אליך האפשרות לקבל עזרה מאדם מאד מסוים, לא מכלים ולא משיטות ולא ממקורות שמימיים ולא מתאוריות או טכניקות אלא מאדם כמוך שמסכים להתמסר לבקשת העזרה שלך וללכת איתך . עד הסוף? האם מלהיב ומרגש אותך להתנסות בתהליך צמיחה שמבוסס על קירבה אנושית פשוטה, ללא מחיצות?

כשפתחתי את הקורס הראשון למטפלים, בחודש מאי 2007 ,
הרגשתי מין גל, שלוקח אותי קדימה בקלילות שלא מוכרת לי מחיי הרגילים. האפשרות פשוט ללמד את עצמי, את מי שאני, את מה שאני נותן בחיים האלה לאנשים שרוצים את זה לקבל, היתה מרגשת והכל התחדד והתעצם מפגישה לפגישה.

 

תוך כדי הפרק הראשון של הקורס שכולו מוקדש ל "הכלה " הבנתי שיש פה משהו מעבר לקורס מטפלים. הסתבר לי שאנחנו נוגעים שוב ושוב באחד מ" צירי הכאב " המשמעותיים בעולם המחשבתי שבו אנו חיים. התפיסה המאד מקובלת לפיה צריך לעבור כל מיני שלבים ומבחנים לפני שמותר לך לתת את מה שיש לך לתת.

 
הידיעה העמוקה שעדיין שולטת בתרבות שלנו, לפיה יש סמכות חיצונית שאנו זקוקים לאישור ממנה, כדי " לעלות לבמה",כדי לתת בעולם,בגלוי, בגדול, את מי שאנחנו.

הזמנתי לקורס אנשים מכל הגילים והסוגים. מבחן קבלה לקורס לא היה. בתחילת הקורס, במפגש הראשון התבקש כל אחד מהמשתתפים "לפתוח את הבסטה" שלו, כלומר להסכים שכבר עכשיו הוא מחולל ריפוי בחייהם של אנשים אחרים , להגדיר את ה "מרחב המרפא " שמאפיין אותו , להכריז עליו ולהזמין אליו בגלוי, בפני כל שאר המשתתפים. לא הזמנתי לקורס אנשים שעדיין מתלבטים. שעדיין רוצים לבדוק אם יש להם או אין להם מה לתת.

 

כך השארנו מאחורינו את השאלה : "האם יש לי מה לתת כמרפא " ופינינו את עצמנו להתעסק בשאלה "איך אני נותן הכי בקלות, הכי בעצמה והכי במסירות את מה שכבר יש לי לתת, כמרפא, כמלווה צמיחה של אחרים".

בקורס עצמו, פגשנו שוב ושוב את האשליות המקובלות שמרכיבות את "ציר הכאב " הזה. האשלייה שיש מבחנים לעבור בדרך לנתינה.
האשלייה שצריך להגן על עצמי מפני קשיים של אחרים. האשלייה שצריך לעצור את הכל ולהציל את מי שקשה לו. האשלייה שיש דרך אחת נכונה לראות את הקשיים. האשלייה שיש דרך אחת נכונה לתת עזרה. האשלייה שיש הזדמנות אחת שאסור לפספס אותה.

כל האשליות הילדיות האלה מתאפינות בנוקשות ובצליל כבד ראש שאותו נהגנו לקשר לבגרות ולאחריות. פוגשים אותם, חווים אותם, נפרדים מהם בזו אחר זו כדי לפנות מקום לבגרות מסוג אחר שמתאפיינת בגמישות, בשמחת נתינה, ביצירתיות ובהרבה רגעים שבהם אין ידיעה שכלית אבל יש בהירות אנרגטית שנותנת כיוון, שמאפשרת להבדיל בין רגע של פחד וניצול הדדי, לבין רגע של אהבה וריפוי.

אני הסמכתי את עצמי. כמלווה צמיחה. כמנחה סדנאות. כמורה. שום בית ספר לא נתן לי תואר (לא ממש באשמתם כי תמיד פרשתי לפני שלב התוארים), אין שום שושלת שאני הממשיך המוכתר שלה, אין שום גוף של ידע שהוסמכתי על ידי בעלי הסמכות להעביר הלאה.

בעבר הרחוק פגשתי שוב ושוב את השאלה "מי הסמיך אותך?" "מאיפה ההכשרה שלך? " "איך אתה מרשה לעצמך ?" בזמנים ההם עוד לא קלטתי מה באמת מסתתר מאחורי השאלות האלה והייתי מתכווץ, לפעמים מרגיש שצריך להוכיח משהו, לפעמים מטיל ספק בעצמי ובנתינה שלי בהשראת הספק שהטילו אחרים.

 

היום כבר ברור לי שאין לאדם בוגר אפשרות שיסמיכו אותו אחרים. הבנתי שרק אני יכול להסמיך את עצמי כמתאים יותר מכל אדם אחר בעולם לתת את מה שיש ל- שי (אור) לתת. כל הסמכה חיצונית שאנו מבקשים לעצמנו היא סיבוב נוסף של מאמץ לרצות את הורינו, להרשים אותם, וברמה העמוקה ביותר, לקבל מהם סוף סוף את האישור שלא קיבלנו מהם כילדים, האישור לכך שמה שיש לנו, שמה שיש בנו הוא נפלא. האשה המבריקה והרגישה שמסיימת בהצלחה עוד ארבע שנים של לימודים מפרכים כדי לקבל תואר בריפוי בתנועה מאוניברסיטה נחשבת, מונעת למעשה על ידי ילדה בת – 4. הילדה שהיא היתה, ששוב ושוב שיתפה ברעיונותיה המקוריים ורקדה בגאווה ובחופשיות בסלון הצפוף של בית הוריה וקיבלה שוב ושוב מבט נוקשה וחסר סבלנות, שניסתה שוב ושוב להרגיש מה שכל ילד רוצה להרגיש, שיש לה משהו מופלא ומיוחד לתת כאן בעולם, אך קיבלה מהוריה את ההרגשה שעליה להדחיק, להסתיר, לשנות ובכל מקרה להאבק ,רק בשביל לקבל הכרה והערכה למי שהיא – מאמא ואבא שלה. כך נולד ציר הכאב.

"ציר הכאב" הזה מזרים מדי שנה מיליוני דולרים למוסדות ההכשרה למיניהם. האשלייה, הסיפור שנוהגים לספר זה שבאים למוסדות מחלקי התעודות בשביל ללמוד. זה נכון לגבי חלק קטן מהתלמידים בחלק מאד קטן מהזמן. למעשה מה שמאפשר לכל כך הרבה אנשים להשקיע כל כך הרבה זמן וכסף באותם מוסדות זה התחליף המופלא שהם מהווים לאמא ואבא. לאותם אמא ואבא שבתוכנו אנו עדיין מבקשים מהם אישור למי שאנחנו.

המעבר מילד למבוגר הוא המעבר מלקבל הסמכה מבחוץ ללהסמיך את עצמך מבפנים. כשאני מסמיך את עצמי, כמות שאני עכשיו, אני יכול לתמוך בקלות במי שמבקש ממני לסמוך על עצמו. אני כבר ניתקתי את עצמי מ"ציר הכאב" מהאשלייה שהדרך לנתינה רצופה מבחנים ושפיטה ומורים שמראים לך מה חסר בך.

 

כך קל לי יותר להזמין אלי אנשים שכבר אין להם עניין באשלייה הזאת. ביחד אנחנו מתרחקים עוד ועוד מהעולם של הורינו, עולם שבו כדי לתת אמון בעצמך נאלצת לעבור מבחנים שעשו לך היקרים מכל, לעולם שבו מי ששותף שלך הוא מי שרואה אותך כשלם כבר עכשיו, נותן לך יד ומברך אותך בלהרגיש וללתת מקום ולבטא את כל מה שאתה. עכשיו.
ללא תנאים. ומלווה הצמיחה אינו עוד סמכות בחיים. הוא אדם בוגר בדיוק כמו מבקש העזרה. אדם שהסמיך את עצמו ללוות אחרים בצמיחתם.

כי את מה שיש, כשאני מתמקד ומתרווח עליו – ניתן להרחיב עוד ועוד.
את מה שאין לעומת זאת – מעולם לא הצלחתי להשיג.

שי אור
נשוי לאורית (פיול) אבא לנעם אלי וסיטה.
מלווה מבוגרים בצמיחתם האישית . מלווה הורים בצמיחה מתוך קשיים עם ילדיהם, מרצה ומעביר סדנאות להורים בגישת - הורות כמעשה ניסים. מנחה קורסים למטפלים ל - ליווי צמיחה. בעיקר בנאדם.
www.ima-aba.com

[email protected]

שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
06/08/09 18:03
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

חיפוש במאמרים

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©