שתף

הרהורים של תשובה / מיכל פישר

16.09.18

בסופ"ש האחרון חל ראש השנה, החג הפותח את השנה החדשה ואת הימים שבין ראש השנה ויום כיפור הנקראים גם "עשרת ימי תשובה". אלה ימים של חשבון נפש, פשפוש בנשמה, חרטה על מה שעבר והכנה לקראת עתיד טוב יותר.

 

הימים האלה תופסים אותי, ברמה האישית, במקום כואב ודי מבולבל. בחשבון נפש סביב הזהות שלי עם כיהודיה וישראלית.

 
גדלתי בבית אורתודוקסי, הלכתי למוסדות חינוך תורניים מבית מדרשו של הציבור החרד"לי (חרדי לאומי) עד שהחלטתי, מסיבות שונות, "להוריד את הכיפה". זה היה לפני כ- 12 שנים (אני חוגגת עתה מעין "בת מצוה" חדשה, יש שאומרים).

 

יחד עם זאת, במשך כל שנותי כחילונית גמורה עדיין פעמה בי תחושה חזקה של זהות יהודית, גם אם לא דתית. תמיד הרגשתי גאווה על היותי חלק מ"עם הספר" שחלק אינטגרלי מהמורשת התרבותית שלו היא השכלה ולימוד, עַם שהפיק מתוכו גדולי עולם בתחומים רבים.

 

גם המגלומניה הקולקטיבית שלנו שבאה לידי ביטוי בכינוי "עם סגולה" לא ממש הפריעה לי בגלל המחויבות המוסרית והאנושית שנובעת ממנה. מושגים כמו "אור לגויים" ו"תיקון עולם" הם מושגים שלמדתי תמיד שאינם מציינים זכות מיוחדת אלא דווקא חובה לאומית, להניף דגל של הומניות ואהבת אדם באשר הוא.


הגאווה הזאת עברה אצלי טלטלה עזה בשנה האחרונה אחרי טיול במזרח. הפער העצום ברמת החיים, ברווחה הכלכלית, ברמת שירותי הבריאות וברמה הקיומית- יומיומית של הישרדות בינינו לבין העולם השלישי הוא בלתי נתפס בכלל. כשחזרתי לכאן תפסתי כמה מדינת ישראל, בדומה לכל מדינה מערבית אחרת מבוססת על תרבות של אינדיווידואליזם וחומרנות.

 

רבים וטובים מאיתנו, גם אלו המחשיבים את עצמם "רוחניים" או "רוחניקים", ואני בכללם, שקועים בטיפוח הקריירה האישית ובדאגה למשפחתנו ולסביבתנו הקרובה. ערכים כמו עזרה הדדית, סולידריות ועשייה חברתית נדחקו למקום שני ושלישי אחרי מימוש עצמי, סטטוס ורכוש. אומרים לי ש"הלם" החזרה לארץ יחלוף ו"שאנחת" בסופו של דבר, אבל אני מקווה שלא.

 

יש לי תחושה שאנו חיים על סיר הבשר, שוכחים שחלק ניכר מהאנושות, כמה מאות מיליונים טובים של בני אדם חיים במצוקה, ברעב, במחלות ובקושי יומיומי.


הזעזוע שלי העמיק כשנחשפתי יותר ויותר ל"גר הגר בתוכינו": לתופעת הפליטים והעובדים הזרים בארץ, ולאופן שבו אנחנו, מדינת היהודים מתייחסת אליהם.


הפרדוקס הגדול ביותר בעיני זה כשאנשים אומרים שהם נגד מתן מקלט לפליטים (שעשויים להשתקע פה) מאחר וזה עשוי לפגוע בצביון היהודי של המדינה. מה זה יהדות אם לא גמילות חסדים ודאגה לאחר? איך זה יכול להיות שעזרה לעם אחר פוגעת בצביון היהודי שלנו? יש כאן סתירה לוגית. לא אכנס כאן לפתרונות ולסוגיות החברתיות- כלכליות שכרוכות בעניין.

 

אני בוודאי לא טוענת שיש פתרון קל לסוגיה המורכבת הזאת. רק אומר דבר אחד: תפיסתית- השקפתית הייתי מצפה שנהיה נושאי הדגל העולמי בסוגיות של הומניזם, אבל אנחנו לא. מהעם הנבחר הייתי מצפה שננסה, שנתאמץ, כמה שאנחנו יכולים בכוחותינו הדלים, שהסוגיה של תמיכה הומניטרית בנזקקים תהיה סוגיה חשובה בסדר היום של מדינת ישראל, אבל לצערי אנחנו לא שם. המושג של "אור לגויים" רחוק מאיתנו שנות אור....

בתוך הביצה הטובענית הזאת תפסה אותי שיחת טלפון לפני כשבועיים. בצד השני היתה אפרת, רכזת המתנדבים של עמותת "ברית עולם"- תנועת התנדבות ישראלית יהודית בינלאומית. אפרת הזמינה אותי לראיון כמתנדבת פוטנציאלית.


אפרת היא "פליטת הייטק", שעבדה עד לפני כשנה וחצי באחת מחברות הסלולר החזקות במדינת ישראל. למרות משכורת גבוהה ותנאים לא רעים בכלל היא החליטה להקדיש את עצמה לפעילות של העמותה במשרה מלאה, כי "זאת תחושת השליחות שלי" סוף ציטוט.


הוקסמתי. פתאום פגשתי מקבץ של אנשים יפים שעסוקים בחיי שגרה רגילים- הקמת משפחה, ילדים, עבודה. אנשים שבאים ממגוון תחומים ועיסוקים כמו רפואה, חינוך וגם מחשבים והנדסה שעושים טוב בשקט ובצנעה ובלי "רעש וצלצולים".


אחד האנשים המקסימים שפגשתי הוא עידו, בחור בן 31, מהנדס אלקטרוניקה מאזור הצפון. הוא ואשתו מיכל נישאו בדיוק לפני שנה והחליטו לממש חלום ישן: ירח דבש ארוך הכולל כשלושה חודשים של התנדבות בחו"ל ולאחריו עוד שלושה חודשים של טיול.

 

מיכל בדיוק סיימה סטאג' בלימודי רפואה וההחלטה הטבעית היתה לנסוע לאוגנדה במסגרת פרויקט שנקרא "רפואה ישראלית בקו המשווה" . פרויקט ישראלי מיוחד במינו שרץ כבר חמש שנים בשיתוף פעולה של ארגון "ברית עולם" וארגון סיוע אפריקאי בשם GYPA.


השניים, יחד עם רופא נוסף, נשלחו לאוגנדה לעבודה בבית החולים המקומי: "אני, שאינני רופא" סיפר עידו "טיפלתי בצדדים הלוגיסטיים המורכבים. החל מקידום התחזוקה של בית החולים, קנייה של ציוד ותרופות. בנוסף, העברתי הדרכות בריאות בסיסיות בבית החולים ובמרפאות כפריות נוספות".


דברים שברורים לנו מאליהם, כמו צחצוח שיניים למשל, הם דברים שהיה צורך להסביר ולשכנע בחשיבותם: "בהדרכות הייתי מסביר לאנשים למה חשוב להימנע מהטלת צרכים ליד מקורות המים, למה חשוב ללכת עם נעליים כשהעיזים בבית.... וכל מיני דברים שאנשים לא ידעו ותרמו להתפתחות של מחלות וזיהומים".


מעבר לטיפול היומיומי והשוטף המתנדבים רצו לעשות שינוי עמוק יותר. מה שנקרא: לתת לאנשים חכה ולא רק דגים. עידו מספר עם ברק בעיניים על קורס הכשרה של צוותי רפואה ראשונית שהם בנו והעבירו למקומיים. בקורס לימדו דברים כמו זיהוי מחלות פשוטות, עזרה ראשונה, איך לחנך לבריאות, אנטומיה בסיסית ועוד.

 

מסיימי הקורס קיבלו ערכת עזרה ראשונה ויכלו לתת בכפר שלהם עזרה ראשונה והוסמכו לחלק תרופות שהממשלה מספקת.
במשלחת הבאה גם העבירו את אותו הקורס. "המתורגמן המקומי שלנו" תיאר עידו "היה בחור מקומי בן 23 שלמד מחשבים ולא מצא עבודה. שמו היה שקה. הוא גם השתתף כמובן בקורס.

 

כמה חודשים אחרי שעזבנו כשכבר היינו באוסטרליה- ניו זילנד קיבלנו ממנו מייל שהוא ממשיך להעביר הדרכות. היום הוא כבר עובד בתור מעצב גרפי, אבל ממשיך להתנדב פעם בשבוע בהדרכות לבריאות הציבור".

לגבי הפער בין ישראל לאפריקה סיפר עידו ש: "זה קטע מטורף. אחרי אוגנדה נסענו לאוסטרליה וניו זילנד, מדינות כמו ישראל עם תרבות צרכנית ושפע, ואתה נדהם מהפער הקיצוני.

ישבנו במסעדה באוסטרליה ונזכרנו איך למשל, ראינו יום אחד את האחות של המרפאה תופסת משהו בדשא ומכניסה אותו לפה. שאלתי אותה מה היא אוכלת והיא ענתה שהיא תופסת נמלים שחורות, זו מנת החלבון שלה. מסתבר שבכל יום של שמש אחרי כמה ימי גשם יוצאות נמלים, ויש אנשים שאפילו מעמידים מוטות על העשב ופורסים עליהן שמיכה כדי לתפוס ולאכול נמלים... חזרנו משם עם התחושה שום דבר ממה שאנו רגילים אליו לא טריוויאלי. מה שיש לך זה תמיד יותר טוב ממה שיש לאחרים".

לפני הטיול במזרח הלכתי לשמוע הרצאה על הודו באחד מסניפי "למטייל". בתום השיחה ניגשה אחת העובדות במקום וחילקה גלויות של "שגרירים לרצון טוב" של ישראל בחו"ל. כותרת שהמשמעות שלה היא לנסוע לטייל בחו"ל על כל הפאן שמשתמע מכך, ועדיין לייצג את ארצנו ואת עצמנו מתוך כבוד עצמי וכבוד לתרבויות שאנו מבקרים בהן.
מי שרוצה יכול היום לקחת את זה צעד אחד קדימה, ולסייע ליצירה של שינוי ושיפור איכות חיים בקרב אלה ששפר עליהם גורלם הרבה פחות מאיתנו. אנשים שהישרדות ומלחמת קיום יומיומית היא לחם חוקם.


מי שמחפש הפסקה ורוצה לחוות חוויה מדהימה וגם לתת לאנשים אחרים ולהרוויח מפגש אנושי מרתק שנותן המון סיפוק זו דרך מצוינת.
מה זה אם לא "תיקון עולם" ו"אור לגויים"? לספק אור של ממש, איפה וכמה שאפשר בקהילות הזקוקות לעזרה.

מי יתן ונהיה תמיד בצד שיכול לתת עזרה ולא בצד שזקוק לה.
שנה טובה, מבורכת ומלאת שפע ושמחה לכולנו.

מיכל פישר
מנחת קבוצות, כותבת ומטיילת.

[email protected]

שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

חיפוש במאמרים

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©