שתף

הארה / אירי רושין

18.10.09

שנים חיפשתי בתוכי את הסמכות העצמית האוהבת שבי, והנה מצאתיה והתאחדתי עימה, וזוהי, על פי הבנתי העמוקה - ההארה.


לכל מילה שקיימת בשפה האנושית יש שני רובדי פרשנות: פירוש שכלתני, שהשימוש בו הוא תוצאה של הפנמת המושג מן החוץ באמצעות קריאה, לימוד או חיקוי, ופירוש הווייתי, שהינו ידיעה מוחלטת של המילה, ומקורו בגילוי תמצית פירושה של המילה, דרך הזדווגות עם המצב שהיא מייצגת.

 

פירוש זה מתגלה מעצמו, כמו נולד בתוכנו, כתוצאה מן המפגש העמוק שבין המילה לבין אומרה, ברגע מיוחד מאד של הבנה טוטאלית. ברגע זה של מפגש, ישנה הרגשה שהמילה נאמרת מן הגוף כולו, ולא רק מן הראש, וכאילו כל תא בגוף מבין את משמעותה, ולא רק הפה שפולט אותה דרכו.


כדי שכל הווייתנו תבין מושג כלשהו, לפעמים נדרשים חיים שלמים.

 

חושבני שמושג כמו "היה אתה עצמך" דורש אינספור שנים לגילויו, והוא אולי מתבהר עד סופו, רק ברגע המוות. גם המושג אהבה, שהוא אחד מן השחוקים ביותר בשפתנו, מתגלה רק אחרי הרבה שנות חיי אדם, וגם אז, אין בטחון שאנו מבינים אותו על כל עומקיו, באמת.


המזרח הרחוק החדיר אל מחוזותינו את המושג הארה, כמו גם עוד מושגים אחדים, המתארים מצב נפשי של התפתחות גבוהה. אלא שאנו, בני המערב, השטחיים מעיקרנו, קנינו את מושג ההארה בשתי ידיים, והתחלנו משתמשים ומתהדרים בו בכל רגע בו אנו מבינים דבר קצת יותר לעומקו.


מצד שני, יש בנו, בני המערב הגאוותנים והפזיזים, ביטול עצמי רב, ורצון לשים לנו אלילים מעל לראשינו, ומתוך כך אספנו אל קשת האלילים שלנו גם את המורים הרוחניים ההודים, על מושגי היסוד של שפתם הרוחנית.

 

בגלל הופעתם החיצונית הפשוטה אך מלאת ההדר, אורחות חייהם השונים כל כך משלנו, ההילה שקושרים להם בני עמם, והריחוק הגיאוגרפי, הפכו הישגיהם הרוחניים לשמימיים עבורנו, ונדמה לנו שאין דרך לפצחם במחוזותינו.


בביקורי הקצרצר אך האינטנסיבי מאד בהודו, בשבוע שעבר, זכיתי לחיות עם בני המעמד הכלכלי העליון ההודי. להתחכך בם בבתיהם. לישון בחדרי השינה שלהם, ללבוש את מחלצות הפאר שלהם, לאוכל את האוכל על שולחנם, ולראות מנקודת מבטם את המתרחש מעבר לחומות המקיפות את חצרות בתיהם.

 

לצאת במכונית הפאר שלהם, אל הרחוב העני ולשוב אל אולמות השיש הנוצצים, שבבתיהם רחבי הידיים. תוך כדי כך נפקחו עיני לראות, שאין חדש תחת השמש, והאדם הוא אדם באשר הוא.

 

אין זה משנה אם עורו של האדם בהיר, והוא לבוש בחליפה מערבית מעונבת, ויש לו חשבון בנק שמן, או שעורו כהה והסמרטוט שכרוך על מבושיו הוא כל רכושו. אם הוא יושב על כסא מרופד, כשכפות רגליו נוגעות ברצפה, או על מזרן בתנוחה משולבת רגליים. אם הוא מדבר איטלקית, יוונית, עברית או הודית.

 

אם כתבי אבותיו היו התנ"ך, הוודות או כתבי הפילוסופיה והמיתולוגיה של בני אגן הים התיכון. אם גיבוריו ואליליו היו אברהם, יהוה, בודהא, האנומן, אודיסאוס או זאוס. האדם הוא אדם.

 

שאיפותיו תמיד היו ויהיו אותן שאיפות, ויכולתו לדעת את עצמו ולבחור להיות האלוהי שבתוכו, היו מאז ומתמיד, ויהיו לעולם ועד. ההבדלים החיצוניים כמו השפה ואורחות החיים שלנו, הינם רק התבלינים, המתבלים את תבשיל חיינו, אך הם אינם משנים את המתכון הבסיסי.


בתוך המולת המשתה של החתונה הפאנג'אבית, שנמשכה שבעה ימים ושבעה לילות, כשבמקביל לה, ברחוב, נערכו פסטיבלים דתיים, וגם נחגג יום הולדתו של מהאטמה גנדי, הייתי כמו בשושן הבירה.

 

נכפו עלי מבלי שיכולתי לסרב טקסי בוקר וטקסי ערב, מאכלים, משקאות ולבושים. יכולתי לאבד את עצמי ולמצוא את עצמי לסירוגין, כשלבסוף נתגלה בי מושג ההארה בפשטותו, ברבדים עמוקים מאין כמותם.


למדתי שאין שום הבדל בין שאיפותיו של הדאלי לאמה לשלום פנימי, לבין אלו של פרויד, לבין אלו של סידהרטא, לבין אלו של גיבוריו של הומרוס, או של גיבורי התנ"ך, או שלי עצמי. הם, ואני, כולנו בני אנוש המחפשים איש איש בדרכו הפרטית לגמרי, על פי נוף מולדתו, שפתו ותקופתו, על פי נשמתו ותפישתו האישית, את עצם היותו.

 

לכולנו זכות מלאה למצוא את סוד עצמיותנו. לכולנו יש את היכולת לכך. את התנאים הנכונים. את הדרך האישית. ההבדל הוא רק ברצון לממש את האופציה. ואין טכניקה טובה או טכניקה גרועה. ידע גבוה או ידע נמוך. מורים טובים או מורים גרועים. יש אמת - ואין קיצורי דרך אליה, ורק בחירה כנה ונחישות, יובילו אותך אל עצמך.


שנים על שנים רבתי עם עצמי, על היותי אינדיבידואליסטית. על שלא מצאתי מורה טוב. על שאיני הולכת בדרך ידועה או מקובלת, על שאיני חלק ממסורת ארוכת שנים. עד שהבנתי הבנה עמוקה מאד, בעת שהותי בהודו, ארץ הולדתן של דרכים רוחניות רבות מספור, במחוז פאנג'אב, מולדת הוודות, שאין מקום יותר למריבה זו בחיי.

 

כל אדם שאבחר, יכול להיות "המורה שלי", כי בעצם המורה שלי נמצא בתוכי, כחלק משלל הדמויות שחיות בי, ומי שמולי רק משקף אותו. שכל טכניקה יכולה להיות "הדרך שלי" מכיוון שבכל מקרה, אלך במסלול הפרטי שלי, ואלמד את הדברים אך ורק על פי מושגיי הפנימיים ויכולת ההבנה הפרטית של מוחי ואברי גופי הפרטיים.

 

שכל שפת מושגים יכולה להיות עולם המושגים הרוחני שלי, מאחר ובכל מקרה זו רק שפה, והיא רק כלי קומוניקטיבי ולא הדבר עצמו.
הבעיה היא רק המריבה עצמה. המלחמה הפנימית המתמדת.

 

הבעיה שלנו נעוצה באי הקבלה של דרך חיינו, כדרך האמת שלנו. באי הקבלה של העצמי, הכל-יודע שבתוכנו. באי הקבלה האוהבת, שלנו עצמנו, כסמכות היחידה של חיינו. בחוסר ההתמסרות שלנו, לחיינו שלנו.


החיים שלנו, הם עצמם הינם הדרך שלנו לגילוי העצמי שלנו.ההתמסרות המלאה שלנו לעצמנו והקבלה שלנו את החיים אליהם נולדנו. קבלת הגוף שלנו, המשפחה שלנו, העם שלנו, השפה שלנו, האוכל שלנו, התכונות הקולקטיביות שלנו, התכונות הייחודיות שלנו. קבלת הרצונות שלנו. קבלת המחשבות שלנו. קבלת הלידה שלנו קבלת המוות שלנו.

 

ולא צריך לשם כך שום טכניקה: לא אום, לא עצימת עיניים, לא מלמולים ולא אסאנות. אלו כולם רק עזרים. חלקם אפילו פוזות. בתכל'ס, צריך לוותר על כולם ולהגיע לעיקר - הבחירה בחייך שלך מתוך התרגשות אוהבת.


כל חיי רציתי לגלות את אושרי. האמת, שכבר מזמן מצאתיו, אלא שלא גילתי בתוכי את הסמכות העליונה, שתעניק לי גושפנקה לכך, שאכן מצאתיו. חשבתי לי שבהודו, הגורואים הגדולים ידעו טוב ממני מהו האושר. חשבתי שהם גילו דבר שאני עדיין לא גילתי אותו.

 

שאולי להם יש כלים טובים משלי להכרת האמת המוחלטת. אבל הנה השבוע, במקרה או שלא במקרה, בחתונה הודית, הרחק מכל מורה רוחני, הדבר פתאום קרה מעצמו. אין לי מושג כיצד קרה הדבר, ומדוע דווקא עתה, אחרי כשלושים שנה של עבודה פנימית מרוכזת ורצינית.
שנים חיפשתי בתוכי את הסמכות העצמית האוהבת שבי, והנה מצאתיה. וזוהי, על פי הבנתי העמוקה - ההארה. והאמת - זה לא כזה ביג דיל - בסך הכול נהייתי אני.


אירי ישראלי-רושין 
www.adamshalem.com

[email protected]

שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

חיפוש במאמרים

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©