שתף

בתים מאדמה / שחר שילוח

14.02.10

בנייה בבוץ היא פרקטיקה שמוזכרת רבות בהקשר הסביבתני כ"ענף" באדריכלות הירוקה וכמובן כחלופה מוצלחת לבנייה הקונבנציונלית.

 

לבתי האדמה יש יתרונות רבים, אבל גם חיסרון בולט שאי אפשר להתעלם ממנו: בדרך כלל כאשר מדברים על בנייה באדמה, מדברים על בתים צמודי קרקע. בעיקר בישראל, אבל לא רק בה, עתודות הקרקע הן משאב שהולך ונעלם, לפחות עד שאיזה מדען ימציא שיטה לייצור כדורי ארץ נוספים.

 

בתי האדמה אם כן, הם דוגמה מצוינת לבחירה שהיא ללא ספק בריאה ובלתי מזהמת, אבל מצד שני תובעת מחיר סביבתי כבד. זה בערך כמו להתעקש לאכול אננס אורגני כשאתה גר בגרינלנד. אבל אולי בכל זאת יש כאן מקום לאופטימיות.

אני אציג כאן כמה בונים באדמה שהכרתי מקרוב או מרחוק, לכולם אני רוחשת הערכה גדולה.


טל בשן היא נגרית ומעצבת שחיה עם משפחתה באתר מעיינות הסטף, כחלק מפרויקט של קק"ל לשימור החקלאות ההררית העתיקה. ההתנסות הראשונה שלה בבנייה בבוץ התרחשה כשהקימה בית קטן בשטח המתחם שבו היא גרה.

 

בראיון שקיימתי איתה בעבר, היא סיפרה שנדבקה בחיידק הבנייה באדמה לאחר שנפגשה בשנות ה-90 עם בנאי אדמה בסיני. היא העמיקה את הידע שלה כאשר נסעה למדינות רג'סטן וגוג'ארט בהודו, שם בתי האדמה הם הבתים המסורתיים בכפרים.

 

בשן למדה מהנשים המקומיות כיצד ליצור מהאדמה המקומית לא רק בתים, אלא גם רהיטים וקישוטים לבית. יכולתן של הנשים לבצע את המלאכות החשובות הללו משמעותית מאוד למקומן בקהילה.

 

לבנייה, שנעשית במשותף, יש ערך קהילתי וממד של העצמה נשית, זאת כמובן בנוסף ליתרונות שבשימוש בחומרים מקומיים זמינים וטבעיים, לנוחות האקלימית ששוררת במבנה ולאסתטיקה הנפלאה של הבתים הכל כך אורגניים ונשיים האלה.

 

בשן מעבירה בארץ סדנאות לבנייה בבוץ. המבנים עשויים בשיטת "המגפיים והכובע" – חגורה תחתונה מאבן שמונעת ספיגה של מים וגג קש ששוליו עוברים את קו הקיר למניעת זליגה של מים על הקירות.

גטה זמני הוא בן העדה אתיופית, שלמרות שעלה ארצה כבר מזמן, אינו דוחק לאחור את אורח החיים המסורתי, ואילו רק יכול, היה גר בגודג'ו, בקתה אתיופית מסורתית.

 

זמני אמנם לא גר בבית כזה (בינתיים), אבל הוא הקים בקתה אתיופית בשטח בית הספר הדמוקרטי בגבעת אולגה וחולם להקים שכונה כזאת ליד נתניה. סביב הבקתה הוא שתל צמחי מאכל מסורתיים, ולרגע אפשר לדמיין איך נראה הכפר שבו גדל.

 

הבקתות האתיופיות דומות במובנים רבים להודיות, ועשויות מסנדות בעוביים שונים, אדמה וגג חרוטי, שעשוי מ"רעפים" מאגדי עשב יבש המונחים על קונסטרוקציה ספירלית מענפים דקים. זמני מספר שכשזוג נישא בכפר באתיופיה, אנשי הקהילה מתגייסים ובונים עבורו בקתה בתהליך שאורך כחודש.

 

הוא מאמין שבקתות כאלה יכולות להתאים גם לחיים בישראל, למרות שבכפרי אתיופיה הן לא מחוברות לתשתית המים והביוב. לחשמל אין בעיה לחבר אותן.

מייקל ריינולדס, ארכיטקט אמריקאי, מפורסם בזכות "ספינות האדמה" שלו. הוא רכש שטחים במדינת ניו מכסיקו שמשמשים לו שדה מחקר והתנסות בבנייה מאדמה בתוספת חומרים ממוחזרים.

 

הוא מקים בתים תפורים לפי מידה שמאפשרים ליושביהם לחיות כמעט ללא תלות בתשתיות הארציות, כולל חשמל, מים ואפילו אוכל. הבתים חצי שקועים בקרקע ובסיסם עשוי מצמיגים משומשים מלאים באדמה דחוסה. החלקים העליונים עשויים מאשכולות של פחיות משקה משומשות מצופות באדמה, מה שמספק בידוד יעיל.

 

כמו כן נעשה שימוש בבקבוקי זכוכית, שמחדירים אל תוך המבנה אור צבעוני מסונן. ריינולדס לא מפריד עבודה, קהילה ומגורים. הוא קיבץ לעצמו צוות קבוע שמתמחה בטכניקות הבנייה שלו והוא נמצא איתם בשטח. רבים מהחבורה גרים בספינות אדמה מרהיבות ב"שכונה" שהקים ריינולדס.

 

הארכיטקט רב ההמצאה התפרסם לא רק בשל כישורי התכנון שלו, אלא גם בשל מאבקו בממסד האמריקאי שהציק לו עם תקנות בנייה תוך התעלמות מתרומתה של שיטתו של ריינולדס לסביבה.

בשן מספרת שבישראל בנו באדמה עד אמצע המאה ה-20 - בתי פאלחים, בתים של הפלסטינאים באזור יריחו, בהתיישבות החלוצית בנגב. אבל מאיפה נביא היום אדמה בשביל בתי האדמה צמודי הקרקע? בשן מציינת עדויות היסטוריות לכך שבאדמה אפשר לבנות גם לגובה: מגדל בבל והחומה הסינית, למשל.

 

בתימן ישנם מבני אדמה בני שמונה קומות, בקווארזזט במרוקו אפשר לראות בנייה מסיבית באדמה, אמנם לא גורדי שחקים, אבל קסבות עם מבנים שמגיעים לארבע-חמש קומות. כך גם בטאוס פואבלו בניו מכסיקו, עם מבנים דמויי קאסבה שלא נבנו על ידי ריינולדס. הבקתות עשויות בדרך כלל מתשתית ענפים מצופים באדמה או מבנייה חופשית בידיים, אבל עבור מבנים גדולים יותר קיימת גם האופציה של בנייה בלבנים עשויות מאדמה.

 

האדריכל אסי שלום הביא לארץ מכונה שמייצרת לבני אדמה, אך התקן הישראלי מאפשר לבנות בלבנים כאלה רק בתים חד קומתיים.

בתי אדמה כחלופה למבני המגורים העירוניים לא יוכלו להציע את היצירתיות, השיתוף הקהילתי וההעצמה הנשית שמתקיימים בהודו, אתיופיה, ניו מכסיקו ומקומות אחרים בעולם.

 

אבל הם כן מציעים בנייה בחומרים מקומיים וזולים, נוחות אקלימית שיכולה לחסוך בהוצאות האנרגיה שלנו הודות למסה התרמית של הקירות, בידוד אקוסטי מעולה. בתים כאלה ייבנו מלבני אדמה יצוקות בתבניות או כאלה מבלוקים לחוצים, שיטת ייצור שמפיקה לבנים דחוסות יותר.

 

שיטה נוספת היא "האדמה הנגוחה" שבה יוצקים נדבך על גבי נדבך על ידי הכנסת אדמה לתבניות שמהודקות על ידי מכשור מתאים. החיסרון העיקרי של מבנים כאלה הוא רגישותם של הקירות לרטיבות, אבל כמה גשם כבר יורד פה? את הסוגיה פותרים באמצעות ציפוי ותחזוקה מתאימה.

אז למה לא רואים אותם פה? אולי כי אנחנו מסרבים ללמוד מאלה שלמרבה הצער נתפסים בטעות כ"נחותים" מאיתנו, למרות שההודים, התימנים, המרוקאים והמזרח אפריקאים יכולים ללמד אותנו דבר או שניים על חיים באקלים חם.

 

סיבה נוספת היא שצריך להתרגל למבנה שנראה ומרגיש קצת אחרת ללא חלונות הזכוכית הענקיים, למשל. מלבד זאת קיימת, כאמור, המגבלה בבנייה לגובה. עדיין אפשר לקוות שתוכן בישראל תקינה לבנייה באדמה, ושאם לא נראה רבי קומות, אז לפחות מבנים ציבוריים, כפי שהיה נהוג בעולם העתיק.


שחר שילוח

הכתבה באדיבות אתר מהות החיים

שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

חיפוש במאמרים

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©