שתף

יש מוסר השכל בסוף / ענת מסיניג

01.04.09

מה יותר קשה מילדה אחת חולה בבית, משלשלת, מקיאה, מנוזלת, משתעלת, מתאוננת "כובבי הבטן" (כואבת לי הבטן), עצובה, עייפה, חסרת רוח חיים? שתי ילדות חולות בבית. אריאל התינוקת התחילה קודם, בקטנה. קצת שלשולים, קצת חום. אז השארתי אותה בבית.

היה זה יום שישי, יום קצר, אמרתי לעצמי, נשתעשע ביחד. לא תארתי לעצמי שהשעשוע יתארך למעלה משבועיים. באותו שישי חזרה טיאן, הבכורה (כבר למעלה משנתיים!) מהגן וישנה שעת צהרים שהתארכה והתארכה לכדי ארבע או חמש שעות כשהיא לוהטת מחום. למחרת כבר היתה לה קיבה רכה, ביום ראשון כבר שלשלה, יסלחו לי הקוראים, את השלשולים המבעיתים והמגעילים שראיתי בימי חיי. נטולת תאבון, נטולת מצב רוח, חלשה. זאת ממש לא הילדה שלי, שוחרת צווחות השמחה והבלאגן. ככה העברנו ימים שלמים של חוסר אונים נוכח תלונות הכאב, בקבוק חם בצורת פו הדב, כרית לוחצת על הבטן. תרופה ורודה לשיכוך כאב, איזה פלצבו לא יעיל שנתן הרופא, חסר אונים, גם הוא. "הילדות שלך מקסימות" אמר ושלח אותי כלעומת שבאתי. בבוקר, ניסינו לצאת החוצה, לשאוף אוויר. ירד גשם, שהוסיף תפאורה הולמת לאווירה הקדורנית שאפפה אותנו. הלכנו לפארק והאכלנו את הברווזים, הלכנו למכולת וקנינו במבה, מה זה כבר משנה, ממילא הילדה לא אוכלת כלום. בחוץ, היו אלה הדקות היקרות היחידות כמעט ללא תלונות, חיוך עייף, קטן על השפתיים. חבל שאי אפשר להישאר כל היום בחוץ. ובבית, מדגרת חיידקים, כל היום וכל הלילה מכבסים את הבגדים שמתלכלכים, מאלתרים מאכלים מדכאי שלשול לשוא. ביטלתי שיעור יוגה אחד, ועוד אחד, ועוד אחד. הפסדתי פגישה מאוד חשובה שנקבעה זמן רב מראש. אמא שלי באה לעזור, בשלה, שעשעה את הבנות, החזיקה יד על הבטן. מזל, שאמא יכולה לבוא לעזור. למרות נוכחותה, לישון לא הסתייע בידי. בלילה, אריאל מתעוררת כל שעה, ביום, יש יותר מדי עבודה.

ביום שלישי בערב, רצתי לרופא בבהלה, רגע לפני שהוא סוגר את הקליניקה. שיבדוק אם הילדה התייבשה. עדין לא, אמר ונתן לי טיפים איך לבדוק בעצמי. לקראת סוף השבוע חלה הטבה מסוימת אצל הילדות ולי התחיל לכאוב הראש, כאב שהלך והתפשט, הלך והתחזק. עם כאב הראש הגיעו גם הבחילות. איבדתי תאבון לגמרי. ביום שישי בערב, חגגנו יום הולדת לאביב. עשינו קומזיץ ביער המכשפות שמעבר להר נפולאון, ממש ליד הבית. בין לבין, הצלחתי להכין כדורי שוקולד ליום ההולדת. חבר בקש לעזור ולקח את המגש בעצמו. רגע לפני שהגיע לאתר הארוע שמט את המגש וכדורי השוקולד שלי התגלגלו לכל עבר, והיו למאכל לתנים המייללים משמחה. גם אני לא אחרתי לילל מעצב. עצבי הרופפים משהו לא עמדו בבשורה המרה. "את, המורה ליוגה, צריכה ללמוד להרפות" אמרה לי חברה דואגת,"תעזרי באחרים, תנוחי, אחרת תתמוטטי". נכחתי בארוע בגופי אבל נפקדתי בנפשי. חשבתי בעצב: "כל השבוע אני משוועת לחברת מבוגרים ועכשיו כשהזדמנה לי כזאת אין לי כל עניין בה".


שתיתי טיפ טיפה, אכלתי מעט. הגענו הביתה באחת. הלכתי לישון. אריאל התחילה לבכות. לא יכולתי לקום אליה, לא יכולתי להרים את הראש מהכר, החדר היה סחרחר. אביב ניגש אליה, היא לא הצליחה להרגע. אחר כך, הלכתי להקיא, את נשמתי הקאתי וחשתי הקלה. איכשהו העברתי את הבוקר. דבריה של החברה כנראה חלחלו. הזמנתי את עינתי שהגיעה כבר בתשע. נכנסתי למיטה ולא יצאתי ממנה עד הלילה. עינתי ואביב תפעלו את הבנות ואת הבית. מדי פעם הקשבתי לדברים שקורים מעבר לקיר וזרקתי הוראות סתומות לחלל האוויר. שכבתי במיטה. מאז שנולדה טיאן לא העברתי שבת שלמה במיטה. למרות המחלה, שלי ושל הבנות, נהנתי מכל רגע. כמעט ולא נרדמתי, גם לא קראתי, פשוט התהפכתי מצד לצד, לעיתים שכבתי על הגב וניסיתי להרפות, התאוששתי. בארבע הלכה עינתי והגיעו ליאור ובן. ביום ראשון הבנות הלכו לגן, אחרי יומים או שלושה חזרו השלשולים של אריאל. עכשיו היא בבית. אני תוהה מה זה מרמז על המשך השבוע. ילדים זה אולי שמחה אבל זה בטח לא פיקניק. ומוסר ההשכל: צריך לקחת הכל בפורפורציה ווהכי חשוב לדאוג גם לעצמי.

* * *
ועכשיו אנצל את הבמה לאחל לנומיינד הצלחה מרובה במרכז הרוחני החדש, שבימים אלה ממש, נפתח. אני מזמינה את כולן להשתתף בשיעורי היוגה שלי, נשים בהריון, נשים אחרי לידה ונשים בכלל ולהגיע למרכז.


ועוד עניין, חשוב לא פחות, חג חנוכה שמח ומלא אור.

ענת מסינג, בעלת סטודיו צלול ברח' רש"י 44 א', ת"א, מלמדת יוגה ומספקת שירותי כתיבה.

שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

חיפוש במאמרים

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©