שתף

מבצע התרמה למען תושבי האיטי / מיכל פישר

21.02.10

קול ישראל מירושלים והרי החדשות: "בשעה 12:03 בצהריים, רעידת אדמה בעוצמה של 7.3 בסולם ריכטר החרידה את מדינת ישראל. כ175,000 הרוגים ו- 200,000 פצועים ברעידת האדמה הקשה ביותר שהתרחשה בעשרות השנים האחרונות. מבצעי ההצלה נמשכים...." ממשיך הקריין. קולו מתמוסס ברעש הסטטי של קשיי הקליטה.
האם זה יכול לקרות? כולנו תקווה שלא. האם זה קרה באמת? לא כאן, אבל זה קרה לא מזמן במקום אחר: אי אחד רחוק שנקרא האיטי.


ב12.1.10, לפני כחודש בלבד, בדקה אחת ארוכה של רעידת אדמה, קרסה האיטי, המדינה למודת הסבל, הענייה במדינות חצי הכדור המערבי.


האיטי מונה כ- 9 מיליון תושבים. מדינה קטנה. ברעידת האדמה נהרגו כ- 200 אלף אנשים ונפצעו כ- 250 אלף. תשדיר החדשות הדמיוני שהבאתי בא להמחיש את מימדי הפגיעה אם אסון בהיקף דומה היה מתרחש במדינת ישראל.

ביום שלישי ה- 9.2.10 התקיים מבצע התרמה ארצי של תנועת הצופים מטעם קואליציית נתן: ארגון המאגד בתוכו ארגוני סיוע הומניטאריים ישראליים, על מנת לסייע לקהילות ולמדינות הנקלעות למשבר הומניטרי בעקבות מלחמות או אסונות טבע.


בתור בוגרת תנועת "בני- עקיבא" בעלת פז"ם ארוך ומפואר של מבצעי התרמה מדלת לדלת, החלטתי להתגייס למען המבצע ולעבור בין בתי המושב הקטן בו אני מתגוררת. מדי התנועה אמנם כבר קטנים עלי, אך לעומת זאת קשה יותר להתעלם מבחורה בגובה מטר שבעים, לעומת ילדה עם קוקיות בגובה מטר וחצי.

כהכנה למבצע פרסמתי פנייה נרגשת לתושבי המושב בעלון המידע המופץ בין הבתים. בפנייה תיארתי את מימדי האסון ואת היקף הנזק, ולסיום עדכנתי ש "ביום שלישי הקרוב צוות מתנדבים יעבור בין הבתים. נא פתחו לבכם בפני תושבי מדינה מוכת יגון זו" בשורה הבאה הוספתי: דרושים מתנדבים לצוות ההתרמה...


עורכת העלון פרסמה את מודעתי כלשונה מלבד פרט אחד קטן: שורת הדרושים. זה השאיר אותי עם צוות מתנדבים צנוע למדי: עם עצמי, מתוך שאיפה לעבור בין 200 בתים בערב אחד.


חברתי הטובה מיכל התגייסה גם היא לטובת המבצע,. קבענו להיפגש אצלי בבית בשעה 16:45. בשעה 16:00 נשמעה דפיקה בדלת. פתחתי אותה לחבורה של זאטוטים צייצנים: "אנחנו מתרימים כסף למען תחפושות לילדים נזקקים". תרמתי, אלא מה? עניי עירנו קודמים, בארבעים וחמש דקות. אופס.

אפרופו "עניי עירך": בשיחות סלון, בערבי שישי ובמסדרונות בעבודה נשמעות תגובות שונות ביחס לעזרה של ישראל להאיטי: חלק מהן אמפטיות ומלאות הזדהות, בנוסח: "מסכנים תושבי האיטי", "איזה אסון נורא", "חייבים לעזור" וחלק מהן מצטטות את "עניי עירך קודמים", וטוענות ש:"שקודם צריך לדאוג לתושבי שדרות/ למפוני גוש קטיף/ לרעבים". מעבר לשלל הדעות וההצהרות נתקלתי באנשים שונים הפועלים באופן המבטא את השקפת עולמם: רופא ישראלי שטס להאיטי באחת המשלחות על חשבונו הפרטי, כולל חופשה ללא תשלום מהעבודה וכרטיס טיסה שקנה במיטב כספו.

 

לעומתו פגשתי מישהו שתורם באופן קבוע לזק"א והודיע שהוא מפסיק לתרום להם בעקבות המשלחת שהוציאו להאיטי: "אני תורם למען יהודים. אני לא מוכן שזק"א יתנו את הכסף שלי לגויים".

מתוך כך, יצאנו לדרך מלאות נחישות וחדורות שליחות ומטרה, אך יחד עם זאת עם כמה חששות ותהיות: איך יקבלו אותנו האנשים בבית? מה יהיו התגובות? והכי חשוב- כמה כסף יתרמו האנשים? התגובות היו מפתיעות. דלת אחר דלת נפתחה בפנינו. "כל הכבוד" אמרו לנו חלק מהאנשים. "תזכו למצוות" אמרו אחרים. מטבעות של 10 שקלים, שטרות של 20 וגם 50 ₪ נאגרו בפאוץ'.מצטטי "עניי עירך" גם תרמו. אמנם בקטנה, אבל גם 5 או 10 ₪ יכולים לעשות הבדל.


יכול להיות שהם התביישו. בכל זאת, עם חלק מהאנשים או עם הילדים שלהם, הייתי בגן. יכול גם להיות שהם הבינו לבד שאותם עשרה שקלים במילא לא הולכים באמת לעניי העיר. סביר יותר שיגיעו בסופו של דבר לקניות בקניון הסמוך.


כמה עשרות משפחות הן אמנם לא מדגם מייצג, אבל הפנים של עם ישראל שפתחו בפנינו את ליבם ודלתם היו מאירות ויפות. רק אדם אחד (שאגב, הבת שלו השתתפה איתי בלא מעט מבצעי התרמה של בני עקיבא) ראה אותנו עם פנקסי ההתרמה והפטיר: SOOO??!! ארוך כזה, ושהוא "לדברים האלה" לא תורם. לעומתו, ריגשה עמוקות אשה אחרת שתרמה בנדיבות רבה והסבירה לנו שאת הכסף היא נותנת "למען הילדים". היא ראתה כתבות בטלוויזיה על ילדים נטושים וחסרי כל בהאיטי ונזכרה בילדותה בשואה, כילדת טהרן: "כשאף אחד לא דאג לנו".

 

היא חוותה כנראה משהו שרובנו לא באמת מכירים (וטוב שכך): את הקושי, הסבל והמצוקה התהומיים של ילד שהוא בודד בעולם, שאיבד את הוריו בגיל רך, והוא מורעב, חבול ועזוב. תלוי לחלוטין בחסדם ובטוב ליבם של אנשים טובים שלא יסבו את ראשם לצד השני.

אחרי שלוש שעות של התרמה, חזרנו הביתה מותשות, מורעבות אך מרוצות. למחרת סיפרתי לידיד על מבצע ההתרמה. "סליחה?!" הוא הזדעק "את מתארת לעצמך כמה מדינות יעמדו בצד וישתקו אם יקרה לנו משהו? מה את חושבת שיקרה אם רעידת אדמה קטסטרופאלית תתרחש במדינת ישראל"?


אז לידידי היקר אענה כאן, מעל דפי האינטרנט: אתה צודק. אם לנו יקרה כאן אסון אז חלק מהעולם ימחה כפיים לאידנו (כמה ממדינות ערב לדוגמא), חלק אחר יעזור באופן אקטיבי (ארה"ב למשל) אך בוודאי שיהיו גם כאלה שיביטו באדישות.


זה מרגיז נורא, אבל יותר מכל זה עצוב ומאוד מאוד מצער. אדישות לנוכח סבלו של אדם, סבלו של עם או צרתה של אומה היא דבר נוראי, ואנטי- אנושי. היכולת להתעלם מסבלו של הזולת מקשיחה את הלב, אוטמת את הרגשות והופכת את ליבנו לאבן. זו בדיוק הסיבה שבגללה מחובתנו לעזור ולסייע.


ידידי היקר, אדישות כלפי העם היהודי מקוממת אותך, מעצבנת אותך ולא מקובלת עליך. בצדק, וטוב שכך. אם כך, אל תפנה את מבטך. אל תהיה אדיש, גם כאשר מדובר בסבלו של עם אחר.

מיכל פישר
מנחת קבוצות, כותבת ומטיילת. 

 [email protected]

שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

חיפוש במאמרים

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©