כרטיס אישי

קים ברקאי

מטפל / מנחה / מלווה / מדריך בשיטת הטרילותרפיה וגם מורה לאנגלית. אחרי כמה שנים במרכז טאוס ביוון אני שוב בישראל, וממש טוב לי כאן; נראה לי שאשאר. גר בפרדס חנה. יושב מול קירות. משתדל לעשות דברים פשוט.
[email protected]

0545-879869

שתף

קים ברקאי

הנזיר שפשט את הגלימה שלו

17.01.11
הוא התיישב על הכיסא כאילו בחשש מסוים, מתוך חוסר הרגל ולא מתוך אי היכרות.
החדר היה מלא מדי בחפצים. המבט שלו היה רגיל לחדרים כמעט ריקים, שיש בהם יותר חלל מדברים אחרים; חדרים שהיה בהם ארון גדול, כיסא, ארונית לילה, מיטה ועוד חפצים שאפשר למצוא בכל חדר "רגיל"- גרמו לו למבוכה מסוימת.
הוא הביט על התיק שלו שהיה מונח על הרצפה. מה לעשות עכשיו, חלפה מחשבה בראשו. הוא התנער, ניגש לתיק ופתח אותו. כל מה שיכול היה לומר "זה שלי" היה מונח בתיק הזה, והוא הביט בדברים שהיו שם בחיבה מסוימת. שנים שהם הולכים איתו ממקום למקום; הריח, הצבע, המרקם- את כולם הכיר בעיניים עצומות.
הוא ניגש עם התיק אל הארון, אל המדפים הריקים. על מדף אחד הניח חמישה זוגות של מכנסי בד בצבע אפור, בד שהיה מהוה מרוב כביסות אבל  החזיק מעמד מעולה. לידם הניח חמש חולצות בגוונים משתנים של אפור. מאחורי אלו הניח מספר גופיות- ארוכות וקצרות, בצבע לבן. הגרביים והתחתונים נכנסו לסלסילה שהייתה מונחת במדף תחתון יותר.
על הקולבים תלה את שתי הגלימות שלו ומעיל אחד.
את שאר הדברים הוציא החוצה מן החדר. זה לא היה מקומם, הם היו שייכים בחדר הקטן הסמוך, שבו החליט שיעשה לו פינת ישיבה קטנה, ומולה יניח את קערת הקטורת ואת הפסלון הקטן שנשא עימו לכל מקום.

מהיום והלאה, המקום הזה הוא הבית. לאישה שגרה כאן עימו הוא יקרא "אישתי", והילדה הקטנה שתיוולד בקרוב היא הבת שלהם.
-------
זה בשקט יכול היה להיות הסיפור שלי.
לא הייתי נזיר מעולם, אבל בהחלט חייתי ככה. שנים, עם כמות חפצים שנכנסת בתיק אחד, ובעיקר עם מודעות ושמירה על מצב שבו שום דבר לא קושר אותי לשום מקום. רוצה- נשאר, לא רוצה- קם והולך. והייתי מוקף באנשים שחיו בדיוק ככה, אז הכל היה טוב.

היום אני גר בבית עם אישה וילדה.
והאמת?-שום דבר לא הכין אותי לחיים האלו.
אלו שתי צורות של חיים, ואין ביניהן הרבה קשר. אני, באופן אישי, בחרתי לעבור מצורת חיים אחת לאחרת, ואני יודע על כמה שנאלצו לעשות את המעבר הזה. ונדמה לי שהם עדיין סובלים בגלל זה, עדיין רוצים לחיות משהו אחר אבל לא מעיזים. איזה באסה להם.
------
מישהי אמרה לי לא מזמן שהיא מבינה לאט את החלק הפיטר-פני שבתוכה, שלא רוצה ללכת, אבל היא מבינה שהוא השתלט עליה. היא יודעת שהוא צריך ללכת אבל יש קושי גדול לשחרר.
סיפרתי לה שבדיוק יום קודם ישבתי בסלון עם אוריין ורוניה על הידיים שלי, ודיברנו על המעבר הזה שעשיתי, בין שתי צורות החיים האלו, אוריין אמרה לי עד כמה אני חזק ואמיץ, ואני החבאתי את הראש מאחורי הראש הקטן של רוניה, שלא תראה את הדמעות שעלו לי, הדמעות שעולות לי בכל פעם שאני חושב על המנזר.
אמרתי לה שנדמה לי שהפיטר-פן אף פעם לא הולך, אולי לומדים לחיות איתו. אולי הוא נרגע, אבל הוא תמיד נשאר שם, תמיד צועק צעקת ילדות של המראה לתוך חלל של לא נודע, שזה הכיף הכי גדול שלו, ללכת למקום שהוא לא מכיר. תמיד קורא, תמיד רוצה לזוז הלאה.
אולי, מתישהוא, לומדים להסתכל עליו בחצי חיוך. כמו משובת ילדות שאנחנו זוכרים שהיינו עושים פעם, ואנחנו רואים ילד שעושה אותה מול העיניים שלנו ובא לנו להצטרף. אנחנו יודעים שהקסם כבר פג, אבל תמיד יש את הקול המפציר בפנים שאומר- עוד פעם אחת.
אולי.
ואולי לא. אני לא יודע היום.
-------
אני אוהב את החיים שלי כרגע, עם כל חוסר הידע וההתנהלות המורכבת הרבה יותר, עם החלוקה השונה לחלוטין של הזמן, העייפות המצטברת והחיתולים (אלוהים, כמה חיתולים).
אני גם לא יכול לומר שאני לא מרגיש געגועים למשהו אחר, לתנועה. זה קיים.
לפחות עישתי את הבחירה שלי, ואני הולך בדרך הזו.
וכל כך הרבה התאמות יש לעשות בין מה שלמדתי לבין היישום של זה בחיים הנוכחיים שלי!
עכשיו מתחילה העבודה שלי.
עכשיו אני לומד ללכת.
עכשיו אני מבין למה מתכוונים כשאומרים שהמנזר זה רק הפסקה מהחיים.
למדת משהו?-יופי.
עכשיו, לך תחיה את זה.
שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

מנוע חיפוש רוחני

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©