כרטיס אישי

תמי אבן

טרילותרפיסטית ומנחת קבוצות. משלבת בין התיאוריה האדלריאנית, טרילותרפיה וכלים נוספים לשיפור איכות החיים . בתהליך ייחודי וממוקד מטרה שאינו ארוך טווח.
אתר הבית: tamiaven.co.il

[email protected]

שתף

תמי אבן

מי הכי יפה בעיר

27.04.11
הנושא שלי הפעם הוא מראה חיצוני. אני ניגשת אליו בחשש מסוים הנובע מהידיעה שזה נושא סבוך ועמוק שאתקשה להבין לעומקו, אך עדיין, יש בי סקרנות רבה לחקור אותו.
בפגישה עם שתי חברות אהובות (שתיהן עוסקות כבר שנים באנתרופולוגיה) אני שמה לב שכל אחת מאיתנו בדרכה טרודה במה נאכל בפגישה, מה מותר לנו בשעת ערב זו, מה אסור, אם מה נרגיש טוב אחרי שנאכל ומה יגרום לנו להרגיש אשמה וחרטה.
התעסקות זו מביאה אותי להעלות את השאלה הכואבת:
איך יתכן שאנחנו- שלוש נשים עצמאיות, בעלות מודעות עצמית, אמיצות במובן בו אנו חיות את החיים בסגנון חיים נון קונפורמיסטי, אשר איננו מוכנות להתפשר על מנת להשתייך לנורמה המקובלת ומשלמות על כך מחירים לא קלים, עדיין כל כך עסוקות בסוגיית המשקל ובכלל במראה החיצוני במידה כל כך רבה?
מדוע, במיוחד בתחום של מראה חיצוני, אנחנו מרגישות שערכנו נקבע במידה רבה לפי משקלנו, תווי פנינו, גובהנו, וחזותנו שנקבעת לפי מדדים חברתיים?
אנחנו שוקעות בהרהורים ובניסיון לפתור את התעלומה-
הרעיונות שאנחנו מעלות נעים בין מחשבות על כך שאולי אשמה בכך תחילה תקופת הינקות והילדות, המאופיינת בכך ש”דחפו” לנו אוכל גם כשלא רצינו, ופעמים רבות גם אוכל מסוגים שלא טעמו לחכנו ובכך נוצרה בנו ההטבעה הראשונית הבעייתית בנוגע לאוכל, ובהמשך לכך אולי, אוכל הפך להיות במקום מזון שנועד פשוט להזין אותנו, לסוגים שונים של פרשנויות רגשיות מוטעות כמו- אהבה, פיצוי, פינוק, הענשה עצמית או ריגוש שבא למלא בורות של חסר רגשי.
אנחנו מנסות לבדוק האם התחושה שאנחנו “שוות” רק אם אנחנו רזות, נובעת מסיבות אובייקטיביות של תחושה פיזית לא נוחה כאשר אנחנו מעלות במשקל, או שמא מהידיעה שערכנו החברתי ירד.
והרי אנחנו יודעות היטב- גם נשים רזות יכולות להרגיש שהן שמנות / לא ראויות / לא מספיק יפות / לא מספיק נקודה.
אם כך, מהו המתכון (תרתי משמע) שמאפשר למי שמרגיש בטוב ובנוח עם המראה שלו להרגיש כך?
עולם הווירטואליה ההולך ותופס מקום רב בחיינו, ללא ספק אינו תורם להבראת נושא המראה. אנחנו שופטים ונשפטים בכל יום על סמך המראה שלנו. אנשים שנחשבים חטובים ויפים בעיניי הכלל, מקבלים חיזוקים ומשובים חיוביים חדשות לבקרים- “את אישה יפה” “איזה חתיך הורס” “ את מהממת” כאילו המראה שלנו הוא איזה הישג להתגאות בו, כשלמעשה יתכן שפשוט נולדנו או לא נולדנו עם הפוטנציאל הגנטי שלו.
בטלוויזיה, מראים לנו תוכנית ריאליטי העוסקת בירידה במשקל. הגברים המשתתפים בתוכנית מתבקשים להשקל מידי שבוע לעיניי כל הצופים בלי חולצה- על מנת להדגיש את אפקט השומן הרב. גם הנשים, עובדות כל השבוע בחוות הרזיה בה הן אוכלות מזון דיאטטי ועושות כושר מסביב לשעון. אחרי כמה חודשים מציגים לנו את התוצאות המדהימות. הזוכות, שלוש נשים שנכנסות למידה 36, כאשר הפנים שלהן נראות מוזרות ולא טבעיות בעקבות ההרזייה האינטנסיבית והמהירה, מספרות לנו עד כמה הן מאושרות. כעת, הן יוכלו למצוא אהבה ובכלל להיות מאושרות.
האמנם?
אתרי היכרויות מציגים לנו תצוגת תכלית של המועמד/ת. בדיוק כמו שוק...של בני אדם. אנחנו מציינים את הגובה, צבע השיער, העיניים, ובעיקר, מתייחסים לסוגיית המשקל. אדם שבסך הכל רוצה להכיר אדם אחר שאיתו יוכל להיות בקשר קרוב מתבקש להגדיר את גופו- רזה, חטוב, מוצק, מלא, שמן, ספורטיבי, ונדמה לי שפעם נתקלתי גם באפשרות לרשום ”אצילי”. משם הדרך של היד לפסילה מיידית קלה. מי שנמוך מגובה מסויים נפסל על הסף, מי שאינו חטוב, גם, ומי שתמונתו אינה מצודדת מספיק, פעמים רבות אפילו אינו זוכה למענה על פנייתו המנומסת לאחר.
תיאוריית הפרסונה של יונג, דנה בכך שאנחנו בוחרים בבני זוג שנראים לנו הכי “שווים” במושגים חברתיים, כדי לנכס לנו (כביכול) תדמית טובה יותר שתעצים את הדימוי העצמי שלנו.
הרבה פעמים אנחנו מוצאים את עצמנו מחפשים בן זוג לפי רשימת מכולת: שיהיה גבוה, חטוב, נאה. הגדיל לתאר את התופעה חבר, איש מוכשר מלומד ואינטליגנטי, שסיפר שכאשר החזיק תמונה באתר היכרויות עם זקן שאינו מסופר ומדוגם, הוא התבקש על ידי מספר נשים להוריד את הזקן כתנאי להיכרות עוד בטרם נפגשו עמו.
כבר בילדותנו מציפים אותנו במיתוסים לגבי חשיבותו של המראה החיצוני. סינדרלה הופכת להיות ממשרתת לאישה צעירה יפהפיה טובה הרבה יותר מאחיותיה הכעורות, שלגיה כמובן, האגדה שעוסקת ביופי חיצוני ומספרת על מראת הקסמים של המלכה השתלטנית ששואלת את המראה מידי יום ביומו “מראה מראה שעל הקיר, מי הכי יפה בעיר?” והמראה עונה לה: “גברתי המלכה, את היפה בכל הממלכה”, עד שמגיעה שלגיה היפה ממנה, והיא רוצה להרוג אותה. כמובן שכל ילדה כמעט חולמת להיות כלה יפה, שביום כלולותיה הנכסף, לעולם תהיה רזה וחטובה בשמלת המלמלה הלבנה.
משם, קצרה הדרך לבית הספר ולכך שצוחקים על הילד השמנמן בהפסקה או הילדה הנמוכה מידי.
אין ספק, ילד שירגיש אהוב ומוערך על הוריו ומשפחתו, סיכוייו לפתח דימוי עצמי גבוה יהיו גדולים יותר, ומכאן כנראה שירגיש טוב יותר ביחס למראה שלו, בלי קשר בהכרח למראה האובייקטיבי.
מהצד השני, ילדים שהדימוי העצמי שלהם נמוך, סביר מאוד להניח שיפתחו הפרעות אכילה שונות הנפוצות יותר בקרב נשים כמו אנורקסיה ובולימיה.
במקרים רבים נוצר מעגל של ביצה ותרנגולת שכמעט בלתי אפשרי לפרוץ אותו. האוכל מהווה סוג של נחמה בתוך תחושות קשות של בדידות וחוסר הערכה עצמית, השומן והמשקל הגבוה גורמים לתחושות של דחייה וחוסר הצלחה אצל המין השני, ומשם היד המנחמת שוב נשלחת וחוזר חלילה.
האוכל אינו שופט אותנו. הוא טעים, נגיש וקל להשגה. אכילה מסוג זה היא רגשית, והראש שלנו מגיע פעמים רבות כבר תוך כדי הלעיסה להזכיר לנו שאנחנו חסרי אופי, חלשים, שמנים, לא ראויים.
מעגל ההרס הזו יכול להשתנות רק כאשר נתחיל לשדר לעצמנו מסרים חיוביים ומעודדים, נגמול את הראש מלשדר מסרים ביקורתיים ומרחיקים, ונעודד את הרגש להתבטא בדרכים אחרות ושונות, להסיר מהאוכל את המשמעות הרגשית שלו, ולהפוך אותו פשוט למזון שכשמו הוא, מזין.
מכאן, הדרך עשוייה להיות קלה יותר בקבלת המראה החיצוני גם שאינו קשור למשקל- הגובה, תוי הפנים, צורת האיברים.
הטבעת המראה החיצוני היא עמוקה ועתיקה, ונראה כי בעידן של פרסומות ווירטואליה מלאה בסממנים חיצוניייםיהיה קשה עוד יותר להתנקות מהמשמעויות הבעייתיות הנלוות אליה.
יחד עם זאת, אני מאמינה שרכישת מודעות ועבודה מתמשכת על קבלה עצמית היא חלק חשוב ומשמעותי בתהליך ההבראה שלנו כחברה, ולשינוי ההתייחסות המוטעית אל נושא המראה החיצוני להתייחסות בריאה כמו לכל נושא אחר- יש הכל, מכל הסוגים וכל המינים- כהים, בהירים, מלאים, רזים, נמוכים וגבוהים, כולם שונים אך כולם...שווים.   
שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

מנוע חיפוש רוחני

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©